הצגת המקור של הדף "שיר הפגישה האחרונה / אנה אחמטובה"

*[[ספרות|לחץ כאן כדי לחזור לסיכומים בספרות]]
----

'''משמעות הכותרת''' 

הכותרת מבוססת על אוקסימורון, מכיוון שפגישה תפקידה לפתוח משהו חדש, ואילו כאן אנו מדברים על פגישה שמהווה פגישה אחרונה, וסוג של פרידה. מכאן גם ניתן להבין את הסיטואציה המרכזית של השיר – פגישה שמבטאת השלמה עם פרדה. 
הכותרת משתמשת במינוח "שיר", ביטוי אשר מרחיק אותנו מהחוויה הרגשית העמוקה של הדוברת, והופך למשהו סגנוני יותר.
לאורך כל השיר יש ניגוד בין הפנים לחוץ – בין התחושות הפנימיות של הדוברת, לבין הדברים המתרחשים בעולם החיצוני.
השיר שייך לזרם האקמאיסטי¬ – זרם שנוצר בספרות הרוסית, ומאופיין בפשטות ובהירות של הביטוי. הזרם בא כמרד על הכתיבה הסימבוליסטית הסמלית, וניסה להביא את התחושות הרגשיות ללא ביטויים גבוהים, אלא באופן פשוט וישיר.
התיאור של הדוברת שנמצאת במצב מבולבל מתואר באופן ישיר וריאליסטי, וגם הכותרת שמרחיקה את הארועים מהחוויה הכואבת – החוויה הרגשית.


'''בית ראשון'''

הבית הראשון מתאר את הבלבול בו נמצאת הדוברת. השורה הראשונה מבטאת באופן ישיר את הכאב הפנימי של הדוברת, בעוד שהשורה השנייה מציגה באופן מנוגד את התנהגותה החיצונית. הדוברת מנסה למתן את הכאב, בעזרת התנהגות "קלילה". היא מעידה על עצמה שלמרות הכאב העז, היא מתנהגת באופן קליל.
בשורות השלישית והרביעית שוב מודגש המצב המנוגד והבלבול בו נמצאת הדוברת. הבלבול נמסר בעזרת תאור מעשים – אין תאור רגשי, אלא מתוך תאור המעשים אנחנו יכולים להבין את המצב הרגשי בו נמצאת הדוברת.


'''בית שני ושלישי'''

הבית השני ממשיך בתחושת הבלבול והכאב שבו נמצאת הדוברת, ושנית מועבר הבלבול ע"י מחשבות, ולא על ידי רגשות. הכאב שנמצא בלב הדוברת מקשה עליה את העלייה במדרגות, והופך למשימה בלתי אפשרית.
הדוברת נמצאת במצב שבו היא יוצאת מפנים הבית אל החוץ. היציאה מהבית מסמלת את היציאה מהתחושות הפנימיות אל המתרחש בחוץ. 
בחוץ שומעת הדוברת לחש, אך למעשה היא שומעת את הרוח, והיא מפרשת את הרחש כאילו מישהו מדבר אליה, והדיבור מייצג את תחושותיה הפנימיות.
לא ברור בשיר אם הדיאלוג אותו היא מקיימת זה דיאלוג עם אהובה בדמיונה, או שיש כאן מאין דיאלוג פנימי שלה עם עצמה, ואמירה שלה לאהובה שעזבה.


'''בית רביעי'''

הבית הרביעי מדגיש ומחדד את רעיון הפרדה. כאן משלימה הדוברת עם הפרדה, והבית האחרון משאיר אותה מחוץ לבית, כשהיא צופה עליו מבחוץ ורואה את האור הצהוב והאדיש הנשקף אליה מתוך הבית. דווקא בית זה מדגיש את הרעיון שהיא התאכזבה מאהובה, והיא רוצה למות כתוצאה מאכזבת האהבה שלה ומהגורל שלה.
ה"נרות האדישים" מדגישים את הסופיות, את הפרדה.

לאורך כל השיר אנו רואים איך בעזרת העצמים והעזרים השונים, מודגש המצב הרגשי של הדוברת – הכפפות, המדרגות ולחש הרוח, ולבסוף – הנרות. השימוש בעצמים ממעיט את השימוש ברגש ובפאתוס, ומביא את התחושות הכואבות באיפוק וסגנון.



----
* בית הספר "כרמל זבולון".

[[קטגוריה:ספרות]]

 

קֹר פָּשַׁט בֶּחָזֶה וְלֹא חַשְׁתִּי,

אַךְ צְעָדַי הָיוּ קַלִּים.

עַל יַד יָמִין לָבַשְׁתִּי

כְּפָפָה שֶׁל הַיָּד הַשְׂמָאלִית.

 

נִדְמֶה הָיָה: הַרְבֵּה מַדְרֵגוֹת,

וְיָדַעְתִּי – הֵן רַק שָׁלֹשׁ!

הָיָה לַחַשׁ סְתָוִי בֵּין תְּרָזוֹת:

"תַּמּוּתִי אִתִּי! בְּלִי לַחְשֹׁשׁ!

 

כִּי רִמָּה אוֹתִי גּוֹרָלִי,

לֵאֶה, זְדוֹנִי, הֲפַכְפַּךְ."

עָנִיתִי: "אֲהוּבִי, אֲהוּבִי!

גַּם אוֹתִי. נַמוּתָה יַחְדָּיו..."

 

זֶהוּ שִׁיר שֶׁל פְּגִישָׁה אַחֲרוֹנָה.

הֵעַפְתִּי עַיִן אֶל בַּיִת חָשׁוּךְ.

רַק נֵרוֹת בַּחֲדַר-הַשֵּׁנָה

בְּאוֹר צָהֹב-אָדִישׁ הֶחֱשׁוּ.

 

בְּפֶחָם הוּא סִמֵּן בַּצַּד הַשְּׂמָאלִי

מָקוֹם לְאָן לִירוֹת,

שֶׁתֵּצֵא הַצִּפּוֹר – הַתּוּגָה שֶׁלִּי,

בְּלַיְלָה שׁוֹמֵם לִתְעוֹת.

 

אֲהוּבִי! יָדְךָ לֹא תִּרְעַד,

לֹא יֶאֱרַךְ סִבְלִי, לֹא יַעֲכִיר.

תִּתְעוֹפֵף הַצִּפּוֹר – הַתּוּגָה הָאַחַת,

תֵּשֵׁב עַל עָנָף וְתָשִׁיר.

 

כְּדֵי שֶׁזֶּה, שֶׁשָׁלֵו יַאֲזִין

בְּבֵיתוֹ, יִפְתַּח חַלוֹנָיו:

"הַקּוֹל מֻכָּר, אַךְ מִלִּים לֹא אָבִין" –   –  

וְיַשְׁפִּיל אֶת עֵינָיו.