הצגת המקור של הדף "מליצתי בדאגתי / שלמה אבן גבירול"

'''השיר:'''
<h1>
מְלִיצָתִי בְדַאְגָתִי הֲדוּפָה<br><br>
וְשִמְחָתִי בְאַנְחָתִי דְחוּפָה,<br><br>
וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק – יִבְכֶה לְבָבִי<br><br>
לְחַיָתִי שְהִיא מִנִי קְטוּפָה.<br><br>
"יְדִידִי, הַלְבֶן עֶשֶר וְשִשָה<br><br>
סְפד וּבְכוֹת עֲלֵי יוֹם הָאֲסִיפָה –<br><br>
אֲשֶר הָיָה לְהִמָשֵךְ בְיַלְדוּת<br><br>
בְלֶחִי כַחֲבַצֶלֶת שְזוּפָה?"<br><br>
שְפָטַנִי לְבָבִי מִנְעוּרַי<br><br>
וְעַל כֵן הָיְתָה נַפְשִי כְפוּפָה,<br><br>
וְשָם  הַבִין וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ<br><br>
וְנַפְשִי הַחֲרוּצָה שָם  קְצוּפָה.<br><br>
"וּמַה בֶצַע בְהִתֵ קַצֵף? אֲבָל דּם<br><br>
וְקַוֵה, כִי לְכָל מַכָה תְרוּפָה!<br><br>
וּמַה יּוֹעִיל בְכוֹת עַל הַמְצוֹקִים<br><br>
וּמָה יּוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה?"<br><br>
וּמָה אוֹחִיל וְעַד כַמָה אֲיַחֵל –<br><br>
וְהַיּוֹם עוֹד וְלא מָלְאָה תְקוּפָה?<br><br>
וְטֶרֶם בּוֹא צְרִי גִלְעָד – וְיָמוּת<br><br>
אֱנוֹשׁ נִכְאָב אֲשֶר נַפְשׁוֹ נְגוּפָה.<br><br>
</h1>
<br>
'''נושא השיר'''

- שיר זה הוא שיר אישי העוסק ב:<BR>
א. קונפליקט פנימי (בין הדובר לבין עצמו)<BR>
ב. בקונפליקט חיצוני (בין הדובר לבין ידיד שלו)<BR>
עיקרו של הקונפליקט הוא- האם להקדיש את החיים ללימודי הרוח ולהיות חריג מן החברה, או להקדיש את החיים להנאות החיים ולהיות כמו כולם.<BR>
השיר מבטא התלבטות בין הערכים של הדובר, לבין הערכים המקובלים בחברה.<BR>
זהו ביטוי להתלבטות של נער בדרך בה הוא צריך לבחור בהמשך חייו.<BR>

- הדובר עוסק במחשבות על המוות, הוא רואה את המוות חולף על פניו ולכן הוא שואל שאלות קיומיות על החיים; כגון בשביל מה לחיות אם בסוף מתים? האם החיים הם כדאיים ומהי המשמעות שלהם?

החלק השני בנפשו של הדובר, הידיד, טוען כי נער בן שש עשרה לא צריך להגות במוות, אלא ליהנות מהחיים, מהילדות והנעורים וכי אדם ששופט ובוחן את עצמו כל הזמן מן הצד, הופך להיות כפוף, דכאוני ומלנכולי.

- הדובר טוען כי אין טעם להתרגז ולהתעצבן, החיים זורמים וצריך לדעת ליהנות מהם.
האדם צריך להאמין כי לכל מכה ישנה תרופה וכי השמחה עדיפה על הצער והסבל. הדובר סבור שצריך לדעת לנצל את החיים עד תומם לפני שמתים, מפני שהחיים הם קצרים והפכפכים.


'''פירושי מילים'''

א. מליצה: שירה<BR>
ב. "שמחתי באנחתי דחופה": האנחה (הדאגה) דוחפת החוצה את השמחה, הסבל מונע מהדובר  את האפשרות לשיר ולשמוח.<BR>
ג. "חייתי... קטופה": נפשו של הדובר מדומה לפרח שנקט<BR>
ד. "בלחי כחבצלת שזופה": נער בן שש עשרה צריך להסמיק מאהבה ומהנאות החיים, כמו חבצלת שזופה משמש, אך יחד עם זאת, הוא צריך להיות עמוק ומחושב מבפנים<BR>
ה. קצופה: כעוסה<BR>
ו. "צרי גלעד": חבל הרי גלעד, מקום שצמחו בו צמחי מרפא.<BR>

 
'''קישוטים'''

א.תפארת הפתיחה<BR>
ב.דימוי (כחבצלת שזופה)<BR>
ג. מטאפורה (לחיתי שהיא מני קטופה)<BR>
ד. שיבוץ (צרי גלעד- ירמיהו)<BR>

[[קטגוריה:ספרות]]