הצגת המקור של הדף "הנדל יהודית / סיפור בלי כתובת"

'''על הסופרת ויצירתה'''

יהודית הנדל נולדה בווארשה בשנת 1926. כשהיתה בת 4, עלתה עם הוריה לישראל. המשפחה התיישבה בנשר שליד חיפה. היא למדה בבית-הספר הריאלי בחיפה. אמה נפטרה ממחלת הטיפוס, כאשר יהודית היתה נערה צעירה.

בשנת 1948 נישאה יהודית הנדל לצייר צבי מאירוביץ', שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. נולדו להם שני ילדים. באפריל 1971, לקה מאירוביץ' בשבץ ושותק בפלג גופו הימני. לאחר זמן קצר החל לצייר בידו השמאלית, ובכל שנות מחלתו דאגה לו יהודית במסירות רבה. הוא נפטר בשנת 1974, ומאז חיה יהודית לבדה. בשנת 1980, עברה להתגורר בתל-אביב, וכמעט כל עלילות סיפוריה מאז מתרחשות בסביבת מגוריה.

יהודית הנדל החלה בכתיבתה בהיותה צעירה מאוד. בשנת 1947 התחילה לפרסם סיפורים בעיתון "הארץ" ובכתבי עת שונים. את ספרה הראשון "אנשים אחרים הם", פרסמה בשנת 1950. בין ספריה המפורסמים, ידועים: "רחוב המדרגות", "החצר של מומו הגדולה" שהוצא מחדש תחת השם "החמסין האחרון", "הכוח האחר", "ליד כפרים שקטים" (תיעוד מסע בן 12 ימים לפולין), "כסף קטן", "הר הטועים", "ארוחת בוקר תמימה", "טירופו של רופא הנפש". קולה של הנדל ייחודי, עמוק ומרגש. ביצירתה היא נותנת ביטוי ל"כוח האחר" שהוא הכוח הרוחני שבאדם. יצירותיה תורגמו לשפות רבות, ולא אחת מביעה יהודית הנדל את דעותיה בנושאים פוליטיים הנוגעים למדינת ישראל בראיונות טלוויזיוניים ובמאמרים בעיתונות היומית.

קובץ הסיפורים "כסף קטן" (1988) ממנו לקוח "סיפור בלי כתובת", עוסק ברובו בנושא המוות. מתוארות בו סיטואציות מגוונות של עימות עם המוות: מקרי מוות, לוויות, מצבות, שיח אבלים ומנחמים, מנהגי אבלות וכד'. בסיפורים עולה זיקה מורכבת ולעתים תמוהה בין חיים למוות – זיקה החושפת זיכרונות כואבים וחשבון נפש אישי.

יהודית הנדל הינה כלת פרס ישראל לספרות לשנת 2003.  


'''רקע ותמצית עלילת הסיפור'''


"סיפור בלי כתובת" הנו יצירה ספרותית מורכבת, אשר במרכזה קולאז' של אפיזודות שאין ביניהן קשר סיבתי הדוק. לאחר קריאת הסיפור מתעוררת באופן טבעי השאלה: מדוע המקרה המצער שבו נפתח הסיפור – מותה של האישה האנונימית בעלת הכלב – הופך להיות כל-כך משמעותי וקשה בעיני המספרת? אין ספק שזהו אירוע קשה, אך נראה כי הופך להיות בעל משמעות אישית מאוד עבור המספרת.

הסיפור מספר על מוות פתאומי ובלתי-מובן של אישה אלמונית בחנות עיתונים, המוביל את המספרת לזיכרון כואב על מות אמה הצעירה. העלילה נפתחת בסיפור מותה של אישה אלמונית לבושה בשמלה לבנה. זהותה אינה מתגלה לאורך הסיפור כולו.

האירוע עצמו קצר: בצהרי יום שישי, בתוך חנות עיתונים, אישה בעלת כלב מכבה בטעות סיגריה על רגליה היחפות של בחורה קולנית ובוטה. הבחורה תוקפת בגסות ובהיסטריה את האישה. האישה מתנצלת, מבקשת סליחה, מחווירה, והבחורה ממשיכה בצעקותיה ומניעה באופן מוזר את גופה. האישה בלבן על סף עילפון, מבקשת פעמיים טלפון ואינה נענית. מבקשת כיסא, נאנחת אנחה רפה של כאב ומתמוטטת. היא מובלת באמבולנס לבית-החולים "איכילוב", ושם נקבע מותה.

במהלך הריב בין הבחורה הקולנית לאישה, איש אינו מתערב ואינו מנסה להרגיע או לעזור. שניים בלבד מתייחסים רגשית לאישה: הכלב הקטן שלה, המגלה אמפתיה אדירה כלפיה ומתייסר בייסוריה והמספרת. המוות החטוף של האישה הזרה מרגש ומזעזע את המספרת, שהיתה עדה לאירוע והפכה במהלך הסיפור לדמות הראשית.

המספרת מבקרת שלוש פעמים בבית-החולים לתהות על גורלה ועל זהותה של האישה שנפטרה. מתברר שלנפטרת אין כתובת, ואין מי שיזהה את הגופה ויובילה לקבורה. ה"מזהה" היחיד של האישה הוא כלבה הנאמן שלא מש מבית-החולים.

בריב הבוטה בין הבחורה לאישה החלשה והחיוורת, ובמהלך ביקורי המספרת בבית-החולים בולטת אדישות בני-אדם לסבל הזולת. מוכר העיתונים, עוברי אורח, ואפילו המספרת העדה להתרחשות, אינם מתערבים בויכוח. הצוות הרפואי בבית-החולים – הרופא והפקידה – גם הם אינם מזועזעים מהמוות היתום, ותשובותיהם למספרת סתמיות ועייפות. הבעיה היחידה, שמעסיקה אותם היא זיהוי הגופה וקבורתה. בסופו של דבר, האישה נשארה אלמונית, וכך תם סיפור חייה בלי כתובת ובלי זהות. גם הכלב נעלם והותיר אחריו חלל בלתי-מפוענח.

האירוע עם האישה בלבן מוביל את הקורא אל הנושא המרכזי של הסיפור – דיאלוג עם המוות ועימות המספרת עם מות אימה. המספרת, הנמשכת באובססיביות לגורל האישה ולפענוח זהותה, חווה יומיים של זיכרונות, הרהורים, ואפיזודות, הנקרים בדרכה בדרך רגשית. חוויות אלה קשורות באופן גלוי וסמוי אל מות אמה – סיפור לא פתור, שהתרחש לפני שנים, כשהמספרת היתה ילדה. האם וזיכרון מותה מופיעים במפורש לקראת סוף הסיפור. המוות, הכאב ואולי גם הכעס שהצטבר בלב המספרת במשך השנים משמשים מפתח לזיקתה הייחודית למוות הפתאומי של אישה אלמונית. 



'''הנושא המרכזי של הסיפור ומשמעותו'''


זיכרון מות האם הוא רכיב ביוגרפי בסיפור. יהודית הנדל סיפרה על מות אמה בטקס חלוקת פרס ביאליק: "אימי מתה כשהייתי נערה צעירה, עוד גרנו אז בנשר והיא מתה מטיפוס בבית-חולים בעפולה, בת ארבעים. נשארתי איתה לבדי בלילה ולפנות בוקר  מתה. ליד החדר בו מתה היתה מרפסת פונה אל גן יפה מאוד. הוא היה מלא אור... עד היום אני זוכרת את האור."

ב"סיפור בלי כתובת", נדון הקשר בין המספרת לבין אמה המנוחה. הזיכרון של המספרת את אמה קשור ברובו לשיחות שהיו ביניהן, בעיקר על הפחד והמסתורין הנוגעים למוות. הן גרו בנשר ליד בית הקברות, הילדה פחדה מהמתים ומהמצבות, והאם הרגיעה: "אין צורך לפחד מהמתים, אין מה לפחד מהמצבות, הן עשויות אבן." הבת חשה שיש חיים באבן ושואלת האם הרוח משנה את האבן? תשובת האם: "רק הזמן."

במהלך ההיזכרות מעלה המספרת שאלות על הגיל שלה ושל אמה, אז ועכשיו. קודם לכן היא מציינת שאמה היתה בת ארבעים. המספרת תוהה, היכן חפציה האישיים של האם – נראה שלא נותרו לה דברים להיאחז בהם. הזיכרונות על האם בחייה ובמותה מעוצבים לרוב בדיאלוגים קצרים בין האם לבת ובשאלות שמפנה הבת אל אמה ואל עצמה. יתכן שתבנית זאת היא דרך עיצוב, הממחישה סיטואציה של תהייה והדחקה ושאלות ללא מענה. הבת נזכרת בתשובת אמה: "את חושבת שלומדים את זה... תביטי בחלונות כשהם סגורים, אמרה." (סגור – סמל לאין מענה, מודחק, חונק. הסגירות מבקשת פתחים). המספרת המבוגרת מוסיפה: "החורים האלה השחורים, קולטי המצוקות".

מות האם כמו מות האישה האלמונית מוסיף להיות "חלונות סגורים".

ההתעניינות האובססיבית של המספרת במות האישה הזרה היא מעין עיבוד מאוחר של האבל על מות אמה שלה. זוהי הזדמנות רגשית להיזכר באם, בחייה, בדבריה ובמותה ולחזור ולהתאבל עליה. אמנם גורל האישה בלבן אינו פותר את תעלומת מות האם, אבל הוא מקרב את המספרת לחוויות העבר שנדחקו, כנראה בגלל גילה הצעיר ובהשפעת משפחתה. המפגש עם מוות דומה מאפשר לבת התמודדות מחודשת ופרידה מאוחרת מאמה ואולי סגירת מעגל.

הקישוריות בין שני מקרי המוות יוצרת מעין אנלוגיה בין מות האם לבין מות האישה. שתיהן נאנחו אנחה רפה טרם מותן, המוות של שתיהן חטוף ולא ברור, הבהירות משותפת לשתיהן – הצבע הלבן: שמלת האישה ובדומה לה הלכה הלבנה של מראת האם והאור. מתברר, שכל מה שיודעת הבת על מות האם אינו רב ממה שהיא יודעת על מות האישה הזרה. ההקבלה בין שני מקרי המוות האלה מעמיקה תובנה, שהיא מעבר לשני המאורעות האלה והיא – עד כמה מסתורי ובלתי-מובן הוא המוות. מות האישה מחזק את דבר האם שהבת זוכרת: "את זה אין לומדים." המוות ממשיך להיות "חלונות סגורים" ו"חורים שחורים".

נושא נוסף בסיפור הוא ניכור בין בני-אדם וביטויו באטימות אנושית. מרבית מערכות היחסים המתוארות בסיפור מזמנות מפגשים קרים, מרוחקים ואדישים בין בני-אדם, שאין בכוונתם להביע רגש ואמפתיה כלפי זולתם.



'''מבנה הסיפור ומשמעות הקשר בין האפיזודות השונות'''


מבנה הסיפור משקף מציאות כאוטית (מבולבלת, של תוהו ובוהו). המבנה הקולאז'י אמנם מעלה קשיים, אך בסופו של דבר פותר את חידת פשר הסיפור, כאשר כל האפיזודות נקשרות לעניין ההיזכרות באם. לאחר שמבררים את מהות הקשר בין האפיזודות השונות, מתבררת עוצמתו של הסיפור החושף את נבכי נפשו של האדם.

 

הלך נפש – הרהורים, זיכרונות, אפיזודות

הלך נפש אינטנסיבי של המספרת מוביל אותה ממות האישה בלבן אל המוות הרחוק של אמה. רוב ההבזקים שמאירים ומעירים את תודעתה נראים בקריאה ראשונה כמנותקים זה מזה, אולם הם מתקשרים בצורה גלויה וסמויה לשני הנושאים העיקריים בסיפור:

א) המוות שאין לו פשר ומענה.

ב) ניכור ואדישות בין בני-אדם.

 

להלן אפיזודות, הרהורים וזיכרונות לפי סדר הופעתם בסיפור ואופן הקשרן לנושאיו:

1. העימות בחנות העיתונים בין האישה בלבן לבין הבחורה הצעירה שנכוותה מהסיגריה. העימות מסתיים בהתמוטטות האישה בשמלה הלבנה ובפינויה לבית-החולים – שם נקבע מותה. אירוע זה מסמן את המוות הפתאומי שאין לו פשר, וכפי שמתברר גם אין לו כתובת. האישה שנפטרה אלמונית, אין בארנקה כתובת ואיש לא מתעניין בהיעדרה. בבית-החולים נוהגים בה באדישות. מותה לא נוגע כלל לצוות הרפואי המטפל בה. כל עניינם בטרחה הנגרמת להם עקב היות האישה אלמונית ומן הצורך לזהות אותה ולטפל בהליכי קבורתה.

 

2. בחזרתה מבית-החולים פוגשת המספרת בבחור עם ווקמן וחולצת טי-שירט אדומה המהלך לבדו בשדרה הריקה. שני דברים מודגשים בו: הדבקות בווקמן, הסוגר אותו בתוך עצמו, והתפעלותו הגדולה מהחומה הסינית. שני אלה מבטאים ניתוק. הבחור מחובר רק לעצמו ולווקמן שלו. כמו שנאמר: "ארוך וסגור כמזוודה". הבחור עם הווקמן אומר: "מיליון אנשים בנו את חומת סין, וזה הדבר היחיד שרואים מן החלל". תיאור הבחור הסגור כמזוודה מעלה את נושא הניכור והזרות. המושג 'מיליון אנשים' מנוגד לתפישה הרואה את האדם כפרט, כישות בעלת ערך עצמאי. האישה בלבן נתפשת על-ידי הסובבים אותה כפרט חסר-משמעות, בלתי ניתן לזיהוי, בלי כתובת (כסמל להעדר זהות). גם ההתעניינות של הבחור דווקא בחומה הסינית (החומה כסמל לעוינות ולאטימות בין בני-אדם), כאתר היחידי הנראה מהחלל, מרחיקה את נקודת המבט מהמציאות האישית, העכשווית והמקומית אל ריחוק קוסמי בלתי-אנושי. האנשים בחנות העיתונים ואנשי בית-החולים מתנכרים לאישה האלמונית. מבחינתם היא אחת ממיליון והיא לא יותר מחלקיק אבוד בחלל. היחיד שמתייחס אליה באכפתיות הוא הכלב, שצערו העמוק על מותה גורם לכך שהוא יורק את דם לבו. המספרת מתעניינת אמנם בגורל האישה לאחר שהתמוטטה, אך מעורבותה קשורה בזיכרון הפרטי שעורר בה מות אמה. מאמירותיו של הבחור עם הווקמן, הסותרות את דברי המספרת שהולך אחריה כלב, משתמע שהכלב ש"רואה" המספרת אינו אלא השלכה של עולמה הפנימי. בכך משמשת הפגישה עם הבחור עוד נדבך לבניית רעיון הניכור והאדישות בין בני-אדם.

 

3. המספרת בהליכתה לביתה נזכרת במעשי הכלב, המלטף את האישה בפיו ובטלפיו. הדבר מזכיר לה את מנהגי החניטה ושימור המת על-ידי המצרים הקדמונים. הם חנטו את הגופה ואת נשמת המת. היזכרות זאת קשורה במוות ומבטאת יחס של כבוד לצלם האדם ולרוחו. המספרת מהרהרת בניסיון לגבור על המוות, להחיות את המת ולהנציחו.

 

4. חדשות הטלוויזיה – המספרת בוחרת לציין שלושה דיווחי טלוויזיה:

א) מכת ארבה בדרום אפריקה – מכת הארבה מבטאת קשר מוזר בין מוות לחיים. הארבה מכלה את השדות והרעל שפוזר ממית את הארבה, אבל האפריקנים חוגגים כי הם ניזונים ממנו. עולה ניגוד מוזר, אירוני: הארבה ממית, מת ומחייה. בכך נוצרת אנלוגיה בין הארבה לבין האישה שנפטרה. היא פוגעת בבחורה הצעירה, מתה וממיתה גם את כלבה, ולבסוף מחייה את זיכרון אמה של המספרת ומעניקה לה מעין חיים חדשים.

ב) שחרור אסירים בפיליפינים – האירוע לא מתואר, אבל עצם הזכרתו קשורה למוטיב של "סגור-פתוח" (בהקשר לנפש המספרת). האסירים שוחררו, יצאו לחופשי – באופן סמלי כמו המועקה שהיתה סגורה ומודחקת בנפש המספרת ויצאה לחופשי עם אירוע פטירת האישה בחנות העיתונים.

ג) הלוויה של חייל שנהרג בלבנון – מדובר בתיאור לוויה קשה וקורעת לב, התפרצות אדירה של כאבה של האם, הצועקת, מניפה ידיה, כורעת לאדמה ואוכלת ממנה. הרב אומר: "קדוש קדוש" ו- "אל מלא רחמים". מסביב חם מאוד. הרגש והאוויר לוהטים. יש הרגשה שהמספרת מזדהה עם אבל כזה. כך צריך להתאבל ולכאוב. מוזרים במקצת הם הנכבדים שנכחו: מחו זיעה ומשקפי שמש גדולים לעיניהם - נוכחים, אבל "תופסים מרחק". במספרת מתעוררת התובנה שיש לתת ביטוי לאבל ולא לכסות על הכאב באמירת "קדוש קדוש", כפי שעושה הרב שעיניו מכוסות במשקפי שמש גדולים, וכפי שעשה סבה בתגובתו למות אמה. הקשר לנושא הסיפור ברור – מצד אחד מוות נורא ובעקבותיו אבל מוחצן ואמיתי של אם החייל, ומצד אחר ביטוי מרומז לניכור של הנכבדים ובראשם הרב שבא לעשות מלאכתו בחוסר-חשק מופגן למדי.

 

5. ההיזכרות בפול צלאן. פול צלאן היה משורר יהודי ממוצא רומני שנולד ב- 1920. במלחמת העולם השנייה נשלחו הוריו למחנה השמדה, והוא למחנה כפייה. הטראומה הקשה שעבר הותירה אותו אדם פגוע, שחש עצמו נרדף כל חייו. בשנות חייו האחרונות סבל מהתקפי שיגעון. באפריל 1970 התאבד צלאן בקפיצה לנהר הסינה. בהרהוריה על האישה המתה ותוך כדי תהייה אם גופתה זוהתה ומחשבות על הכלב, נזכרת פתאום המספרת בפול צלאן. השאלות המטרידות אותה לגביו הן: האם היו על גופתו הצפה בנהר סימני זיהוי? ומה היו תגובות השוטרים שמצאוהו? שאלותיה מתרכזות בפרטים שוליים נוספים, כגון: האם היו עליו ניירות, מאיזה גשר קפץ, האם היה זה ביום או בלילה, בקיץ או בחורף? במבט ראשון, תמוה בעיני הקורא שהעיקר – הסיבה להתאבדות – אינו מעסיק את המספרת כלל, אבל מסתבר שדווקא שאלותיה על פול צלאן מתקשרות היטב לנושא הסיפור – התמודדות עם מוות אלמוני, שפרטיו אינם ידועים. המספרת חייבת לדעת מתוך כפייתיות את התשובות על השאלות ומתקשרת לברר אותן אצת חברתה בחיפה. לחברתה יש גרסה שונה משל המספרת למות צלאן והיא מתמקדת בסיבה – חוסר יכולתו לחיות – ולא בפרטי ביצוע ההתאבדות וזיהוי הגופה. הקשר לסיפור מתבהר: הפרטים החסרים למספרת על מות אמה בעבר הרחוק ועל האישה האלמונית שמתה מטרידים את מנוחתה ומוצאים את ביטויים בשאלותיה על מותו המעורפל של פול צלאן. יתכן שהזכרת הגופה הצפה בנהר פעמיים מקבילה לביטוי 'הלכה' (במקום 'מתה') המופיע פעמים אחדות ביחס למות האם. בשני המקרים קיים פחד להשתמש במילה המוחלטת "מוות". הניסיון לדמיין את תגובת השוטרים ("ודאי קיללו") משחרר אולי אצל המספרת כעס עצור על היעלמותה הפתאומית והבלתי-מוסברת של אמה. מות האם צף בתת-תודעתה של הבת למרות השנים הרבות שחלפו מאז.

 

6. זיכרון אסוציאטיבי מוזר במקצת הוא הביקור עם צבי בעלה בוונציה ובאי שבו פרנציסקוס הקדוש דיבר עם הציפורים. מוזכרות צנצנות זכוכית מכוערות, שבתוכן עיניים צבעוניות מבדולח. ריח המוות נודף מתמונת עיניים זאת. הן מלאכותיות, מנותקות מהפנים. אולי עיני הכלב האדומות כדובדבנים עוררו זיכרון זה, ואולי המבט הזגוגיתי וחסר המבע של הרופא ב"איכילוב". עיני הכלב שותתות הדם ולמולן עיני הרופא חסרות המבע מבליטות את הניגוד בין החיה הסובלת לבין האדם האטום. בזיכרונה עולים דברי בעלה צבי: "זה מפני שהזכוכית חזקה מול לחץ היא כל כך שבירה" – פירוש הדבר שהעמידה מול הלחץ מובילה, בסופו של דבר, לשבירה. מות האישה, שעורר את ההיזכרות במות האם, היה הנקודה בה נפרצו ונשברו חומות ההדחקה. הטיול בוונציה מתקשר לביקור המתוכנן באי, שבו פרנציסקוס הקדוש דיבר אל הציפורים. (פרנציסקוס היה דמות מופלאה ויוצאת דופן של נזיר איטלקי שחי בין השנים 1182 – 1226, התמסר לצדקה ולתפילה ונודע בצניעותו ובאהבתו לטבע). על-פי האגדה, נשא פרנציסקוס דרשה לציפורים, בה דיבר על השגחת הבורא עליהן והן בשירתן מפזרות בצורת צלב לארבע כנפות השמיים את תורתו המופצת לעולם כולו. יש באגדה קשר נפלא בין אדם לטבע ולחי ושוררת הרמוניה בין הציפורים לעולם וביניהן לאדם. נראה שהזכרת פרנציסקוס ודרשתו בסיפור היא אי של תמימות ויופי בתוך הזיכרונות הכואבים של המספרת. לתמונה זו יש תפקיד ביצירת אווירה של קיום מפויס והרמוני לרגע קט. זהו רגע מיוחד של צלילות-דעת שיאפשר את ההיזכרות השלמה במות האם.

 

7. ההיזכרות העמוקה של המספרת במות אמה. לאחר ביקור נוסף בבית-החולים, שבה המספרת לביתה ונזכרת באופן מדויק בלילה האחרון בחיי אמה. הערפול שאפף את המוות מתבהר למדי בזיכרון זה. העימות הישיר של המספרת עם הזיכרון שעלה מתת-תודעתה מטלטל אותה. הדבר מתבטא בהליכתה המהירה הביתה ובהסחת דעתה אל הכנה מהירה של קפה ואל הפעלתו המהירה של הרדיו. עניין המהירות חוזר שלוש פעמים ברציפות וניתן לפרשו כביטוי לצורך המיידי להסיח את הלב והדעת מהדיאלוג הכואב והאינטנסיבי עם מות האם. יש בכך ניסיון לברוח למשהו רחוק. הבהילות ניכרת גם בצורך של המספרת לעבור לתחנה אחרת לאחר הידיעה הראשונה ולכבות את הרדיו לאחר החדשות המפחידות על השמש. בהילות הפעולות מחפה על הפחד להישאר לבד עם הזיכרונות. 

 

8. חדשות ברדיו – המספרת מזכירה שני דיווחים מעניינים ומיוחדים:

א) קישוט העיר בפורטוגל בהמוני פרחי נייר – מישהו ברדיו סיפר שבפורטוגל קישטו את העיר בעשרות אלפי פרחים של נייר. פרחי הנייר מקורם במנהג מסורתי עוד מימיה של פורטוגל כמעצמת דייג וצייד ימי. הימאים היו מתקבלים על-ידי נשותיהם ואנשי עירם בפרחים, אבל חלקם לא חזרו. אז התפתח מנהג בקרב נשות הימאים – ביום מסוים בשנה לקשט את העיר כולה בפרחי נייר, וזהו מעין טקס זיכרון לימאים שלא שבו. פרחי הנייר הם מלאכותיים, מתים, בניגוד לפרחים האמיתיים, בהם קיבלו את פני השבים החיים. שפע פרחי הנייר מתקשר בבירור לנושא המוות בסיפור.

ב) תופעה קוסמית של כתמי שמש ורוח סולרית – המספרת עוברת תחנה בתקווה למצוא שידור על נושא שונה ונקלעת להרצאה על כתמי השמש. כתמי השמש הם תופעות וולקניות טבעיות שחלות על השמש ומאפשרות פליטת אנרגיה. השמש היא כדור גז לוהט עטוף במעטפת גזית כמעין כתר הנקראת 'קורונה'. טמפרטורת המעטפת גבוהה מאוד, והשכבות החיצוניות שלה נשפכות החוצה ללא הרף, וזוהי תופעה המכונה 'רוח השמש'. המחזור של כתמי השמש הוא בן אחת-עשרה שנה. לפי דברי המרצה ברדיו, היתה תקופה של שבעים שנה בלי כתמי שמש, כלומר, בלי פליטת אנרגיה. המספרת כועסת ומכבה את הרדיו. תגובתה הרגשית החזקה מלמדת על השינוי שעברה במהלך הסיפור – מהדחקה רבת-שנים לצורך עז לפרוק את המעמסה הרגשית ולפלוט אותה. לכן היא כועסת כששומעת ששבעים שנה לא היתה פליטת אנרגיה.  כעת, עם התעוררות התובנה שיש לתת ביטוי לכאב שהודחק ולפלוט את המצוקות, היא אינה רוצה לשמוע על האופציה של מצב בו אין מפלט לאנרגיות.

 

לסיכום, נראה כי קיים חוט מחבר לשרשרת האפיזודות שפורטה לעיל, היוצרת אחדות סביב התהליך שעוברת המספרת בהתמודדות חוזרת עם המוות.

 

'''כותרת הסיפור'''


תפקידה של כותרת הוא לכוון את הקורא אל הנושא המרכזי של היצירה הספרותית, היא מפתחת בקורא ציפיות, שלאורן הוא מתבונן בסיפור, מרמזת על העומד להתרחש או להשתמע בסיפור. יש כותרות, המפנות את הקורא אל הדמות הראשית או אל מוטיב מרכזי, שבאמצעותו נחשפת משמעות הסיפור.

 

הכותרת "סיפור בלי כתובת" מכוונת את הקורא להתרחשות מרכזית, לנושא מרכזי ולמשמעות הסיפור. כתובת היא מקום מגוריו וחייו של אדם (ארץ, עיר, רחוב, דירה). מקום המגורים מבטא גם את השתייכות האדם לתרבות ולציבור מסוימים. הכתובת, אם כן, אינה רק אלמנט טכני אלא רכיב חשוב בזהותו של אדם.

 

המילה "כתובת" מופיעה פעמיים בסיפור בקשר לאישה בלבן. הרופא בבית-החולים "אמר שאין כתובת... שום כתובת לא היתה".  אכן כנאמר, לאישה אין כתובת, ולא ניתן לזהותה. כותרת הסיפור לא מצטמצמת רק לאישה נטולת הכתובת, אלא מרחיבה ומעמיקה את המשמעות והמסר של הסיפור: לאישה אכן אין כתובת, אך לא רק לה! למספרת, לכלב, אולי גם לפול צלאן ולאמו של החייל שנהרג בלבנון – לכל אלה אין כתובת לפנות אליה כדי לקבל תשובות. אין מען כי אין מענה. אין למי לפנות ואין את מי להאשים.

יש רק שאלות: מדוע דברים קרו כפי שקרו? כיצד מתמודדים עם כאב? האם אפשר לחיות עם המוות? האם ניתן לפתוח את "החלונות הסגורים"? – רבות הן השאלות והמצוקות.

 

משמעות המילה "כתובת" היא גם "כותרת". דהיינו, "סיפור ללא כותרת", ללא שם. משמעות שם הסיפור היא ההיעדר – האַיִן!

 

מעניין שאף על פי ש"אין כתובת", מוזכרים בסיפור מקומות רבים: האירוע המרכזי התרחש בתל-אביב, בית-החולים "איכילוב" ליד שדרות דויד המלך. חברתה של המספרת גרה בחיפה והמספרת גרה בעבר בנשר ליד בית הקברות. ויש גם מקומות רחוקים: פריז, ונציה, דרום אפריקה, לבנון, פיליפינים, פורטוגל, ואפילו השמש. המון מקומות, אבל לאישה אלמונית בודדה ולאחרים בדומה לה – אין כתובת. האדם חי, מתמודד עם מצוקותיו ומת לבדו. כמו שיש בסיפור תקשורת (דיאלוג, טלוויזיה, רדיו) אך אין קשר, כך יש מקומות רבים, אך אין כתובת.

 

לסיכום, כותרת הסיפור טעונה ובעלת מספר משמעויות:

1. היא מתייחסת לעובדה הריאליסטית שהאישה שנפטרה בראשית הסיפור היא אישה אלמונית – ללא כתובת.

2. היא מתייחסת לעובדה שהאדישות והניכור שבה בני האדם מתייחסים אחד לשני הופכת אותם לאלמונים – חסרי פנים, חסרי כתובת, עם יכולת מוגבלת מאוד לתקשר עם הסביבה.

3. היא מכוונת לכך שהעדר הכתובת מעיד על מציאות של אַיִן – אין זהות, אין קשר בין-אישי, אין למי לפנות ואין ממי לקבל מענה.

4. יש בה גם פנייה לקוראים – זהו סיפור שפונה לכולם. אין לו כתובת מסוימת כי חוויות של אובדן הן חוויות כלל-אנושיות, אוניברסאליות.



'''דרכי העיצוב ומשמעותן בסיפור'''

                                                  
''הכלב בסיפור ומשמעותו הסמלית''

הכלב מלווה את עלילת הסיפור לכל אורכה. יש לו תפקיד חשוב ברובד הגלוי והסמוי של הסיפור. בתחילת הסיפור מופיעה האישה הלבושה בלבן כשהיא מלווה בכלב. במהלך האירוע הטרגי בו מתמוטטת האישה בעקבות התקפתה של הבחורה בחנות העיתונים, בולטת התנהגותו האנושית והרגישה של הכלב. דבקותו באישה, תגובותיו הפיזיות והרגשיות, עיניו, הקולות הבוקעים מגרונו – כל אלו מבטאים את סערת נפשו, ייסוריו ואהבתו האדירה לאישה. הוא הולך ומת בצמוד למותה שלה. במהלך הריב הקולני, הכלב אינו מרפה מהאישה, לופת אותה בפיו ובטלפיו, נצמד אליה ומייבב בקול. הוא מבצע תנועות חדות וסיבוביות הממחישות את חרדתו. לעתים מתואר הכלב כעומד זקוף על שתי רגליו האחוריות, כאילו היה בן-אדם, וקרסוליו עדינים ורזים. הכלב מלווה את האישה לבית-החולים, למרות שדלתות האמבולנס ננעלות בפניו. בפקחותו, הוא מזהה את המספרת המגיעה לבית-החולים, ואחר-כך כאילו מבין את רצון הרופא והולך איתו בשקט לחדר המתים "לזהות" את האישה שלו. פניו, גופו, קולו ובעיקר עיניו, האדומות כדובדבנים, והרוק הדמי הניתז מפיו מבטאים בעוצמה את כאבו הנורא.

בפתיחת הסיפור בולטת דמותו המיוחדת של הכלב דווקא על רקע דמותה "הכלבית" של הבחורה שנכוותה מהסיגריה. היא מתוארת באופן דוחה במיוחד: "רוק בצורת קצף קמחי פיעפע על שפתיה של הבחורה והיא הוציאה את לשונה וניגבה אותו בלשונה" ובהמשך: "היא ליקקה את סנטרה שהיה מכוסה גם הוא בקימחון הלבן הלח" – לשון ארוכה המשתלשלת עד לסנטר יחד עם קצף לבן מבעבע, מזכירים יותר פנים של כלב מאשר פני אדם. גם תיאור רגליה של הבחורה ש"היו יחפות וגדולות במיוחד, האצבעות שלהן פשוקות בצורת גבעולים לא סימטריים שצמחו מן הרצפה" – מפקיע את תיאור דמותה מן הריאליסטי לעבר החייתי והגרוטסקי. גם תיאורה של הבחורה בעת זעמה במלים: "היא המשיכה לצעוק בקול ניחר, מסובבת את ידיה סביב גופה, מבטה דולק לפנים ולאחור, כאילו יש לה שני ראשים, זה שלפנים וזה שלאחור", מזכיר את דמותו המרושעת של צרברוס – כלב השמירה המיתולוגי של השאול, בעל שלושת הראשים, אשר מריר פיו נרקח רעל קטלני.

מכאן עולה התחושה שלא רק כלב אחד מתרוצץ בפתיחת הסיפור, אלא שניים. בעוד שכלבה הגלוי של האישה בלבן הוא המימוש המושלם של האמרה הידועה "הכלב הוא ידידו הטוב של האדם", הרי שהכלב המדומיין המרחף מעל לדמותה של הבחורה הזועמת והאכזרית, מהווה סמל של עוינות והתנכרות אנושית חסרת-לב. כל אחד מה'כלבים' הללו, משמש כקוטב סמלי בעולמה הרגשי הקרוע של גיבורת הסיפור, ביחס לאמה המתה. מצד אחד, כעס וטינה עצומים על הליכתה בטרם עת של האם שכאילו נטשה אותה, והתחושה שנכוותה מהיעלמות פתאומית זאת ומההסבר הבלתי-מספק לה (זאת באמצעות סמל הכלב הרע המיוצג על-ידי הבחורה הגסה שנכוותה מהסיגריה); ומצד אחר, כמיהה וגעגועים נוגעים ללב אל אמה האהובה (זאת באמצעות סמל הכלב הטוב, הנאמן והמתרפק).

השילוב בין שני הכלבים, הממשי והמטאפורי, ממחיש את הרגשות הסותרים המאפיינים בעיקר ילדים נוכח 'נטישה' מפתיעה של הורים שמתו, מה גם שהמספרת בילדותה התמודדה עם המחשבה שאמה עזבה אותה מרצון: "היא לא מתה, אמר אבי-אבי. היא רק הלכה". לפיכך, תפקידם של הכלבים לסייע למספרת בעיבוד האבל על מות אמה ולעבור מרגש גדול ומודחק של כעס לרגש עדין של פיוס והשלמה עם מותה.

נראה שרק המפגש המחודש עם מות האם, דרך מותה הפתאומי של האישה בלבן, משחרר את רגשותיה השליליים של המספרת-הבוגרת, ובעזרת הכלב הממשי שהופך בעצמו למטאפורי - "כלב מת מהלך", מצליחה המספרת להתמודד נכון יותר עם מות אמה.

הכלב "הולך ומת" לנגד עינינו ולבסוף פשוט נעלם. האירוע האחרון בסיפור, מותיר ספק באשר לחיי הכלב. האם מת? האם נקבר? השאלות נענות בתשובה מכוערת של הפקידה בבית-החולים, שעל כלבים מתים צריך לשאול בעירייה.

התנהגותו ודבקותו באישה עומדים בניגוד אירוני לניכור המאפיין את היחסים הקרים בין בני-אדם בסיפור. בולטת אנושיות החיה מול אטימות האדם. באמצעות הכלב נמתחת ביקורת על האדם והחברה. מתברר, שמותר הכלב מן האדם.

 

''השורש ה.ל.ך''

השורש ה.ל.ך מופיע בסיפור למעלה מעשרים פעמים – בקשר לאם ש"הלכה" ולא מתה, בקשר למספרת בתיאור הליכתה הלוך ושוב מבית-החולים לביתה ובקשר לכלב בדרכי "הליכותיו" השונות.

בעברית השורש ה.ל.ך מצורף לביטויים שונים המציינים מוות: "הלך לעולמו", "הלך לבלי שוב", "הלך בדרך כל הארץ / כל בשר", כלומר יש קשר בין הליכה ובין מוות.

פחד המוות ופתאומיותו גורמים לסבא וגם למספרת להתייחס למות האם כאל "הליכה". יש בכך משום הדחקת הסופיות שבמוות. האם "הלכה" בשפתו של הסבא והמספרת הולכת גם באופן ממשי (לבית-החולים ובחזרה) וגם באופן מטאפורי בעקבות המוות (הניסיון להבין את מות אמה ולעכל אותו באופן מתוקן וסופי).

השורש ה.ל.ך משמש בתפקיד נוסף – הוא נגזר מהמלים "תהליך", "מהלך", הלך-נפש", הקשורות כולן להתרחשות הנפשית של המספרת. "הליכתה" לבית-החולים ולשורשי עברה היא תהליך ומהלך המלוּוים  בהלך-נפש מיוחד. הליכתה בשדרה ובמסלול מביתה לבית-החולים הוא מסעה לתוך עצמה.

חיבור השורש ה.ל.ך כעשר פעמים לדמות הכלב מרמז על הליכתו אחר בעליו (הזדהותו עם האישה שמתה) וכן על הליכתו אל מותו שלו. השורש ה.ל.ך במקרה זה, מחבר בין המספרת לכלב – שניהם הולכים לבית-החולים בעקבות האישה המתה, אך הכלב ימשיך ללכת לנצח אחרי המספרת – "חשבתי שכדאי ללכת הביתה. אבל הכלב המשיך ללכת אחרי מת. אמרתי לעצמי שכיוון שהוא מת הרי ילך אחרי לנצח" – ובכך לסמל באופן מטאפורי את המוות שילווה אותה תמיד. לעולם ילך המוות אחריה, היא לא תוכל לחמוק ממנו, לכן מוטב לה ללכת בדרך ההתפייסות עמו.


''צבעים''

בסיפור מוזכרים צבעים שונים: חורים שחורים, עיני זכוכית אדומות, ירוקות, צהובות – אך הצבעים נושאי המשמעות הם: אדום ולבן.

הצבע האדום מתקשר בעוצמה לכלב – "עיניו אדומות כשני דובדבנים אדומים", ובצאתו מחדר המתים "מגרונו ניגרו טיפות דם". הצבע האדום מבטא את דמו השותת של הכלב המיוסר ועומד בניגוד חריף ללובן האישה.

הצבע הלבן צמוד לאישה בלבן ולאמה של המספרת – שמלתה של האישה לבנה והיא חיוורת. יתכן שהצבע הלבן מסמל את חפותה / תמימותה ומשמש כרמז מקדם למותה. גם האם נזכרת בתודעת המספרת באמצעות הצבע הלבן: המראה והאור כזיכרונות של המספרת בטרם מות אמה.

בולט במיוחד התיאור החותם את הסיפור של "העצים היו גבוהים ומחודדים בדומה לראשי קוץ לבנים ושביל לבן היה תלוי מעל העצים" – למרות העצים הדומים לקוצים דוקרים, יש פתח לתקווה (שביל לבן לעומת חורים שחורים) בדמות אותו שביל צר ולבן שעשוי לסמל דרך חדשה, משוחררת ומפויסת בין המספרת לבין אמה המתה, לאחר התהליך הנפשי שעברה.

 

''אוקסימורונים''

האוקסימורון הוא צירוף לשוני המחבר הפכים וסתירות לכדי מושג חדש השונה במשמעותו ממשמעות מרכיביו. האוקסימורון מבטא מהות קיומית רבת-סתירות וגם את היכולת להתקיים בתוכה.

* הכלב קטן גדול – הכלב קטן פיזית, אך גדול מבחינת אנושיותו.
* הכלב חי-מת – הכלב חי פיזית, אך מת נפשית עקב מות גבירתו; הכלב אולי מת פיזית (אולי רק נעלם), אך חי בתודעתה של המספרת הממשיכה לראות אותו הולך אחריה, אף שאיננו שם פיזית.
* העצים מרעישים ושקטים – ביטוי אוקסימורוני להלך-רוחה של המספרת הנסערת בתוכה מאירוע המוות ובו-בזמן עטופה בדממת אותו מוות עצמו. הכוונה היא לשני אירועי המוות – הן של האישה בלבן והן של אם המספרת.


''אנלוגיות''

האנלוגיות משמשות אמצעי עיצוב לבניית משמעות הסיפור.

* הדומה והשונה בין הכלב לבין הבחורה בחנות העיתונים – אנלוגיה זו מעצבת את רעיון החום והנאמנות האנושית לעומת הניכור והאטימות בין בני-אדם.
* האישה בלבן ואמה של המספרת – אנלוגיה זו מאפשרת למספרת לצאת אל המסע המורכב שיוביל אותה מההתייחסות המודחקת והבעייתית למות אמה אל התייחסות מפוכחת ובריאה למוות זה.

 

''מוטיב הקשר והתקשורת''

אפיזודות חשובות בסיפור נוגעות לאמצעי תקשורת. מציאותם בסיפור אינה מקרית. נראה שהתקשורת מגוונת, חובקת עולם, זמינה לאדם בביתו ואמורה לסייע לו בחייו.

אך למרות העושר התקשורתי ואולי בגללו יש פגימה בין בני-אדם, והמסקנה היא שהקשרים האנושיים רופפים למרות הריבוי התקשורתי.

· עיתונים – המפגש הגורלי והממית מתרחש בחנות עיתונים – הוותיק באמצעי התקשורת המופיעים בסיפור. האנשים שנמצאו שם מתוך עניינם בתקשורת (קריאת העיתונים) לא מצאו לנכון להתערב בויכוח שפרץ במקום ולהגיש עזרה לאישה שנקלעה למצוקה כה קשה.

· טלפון – האישה ביקשה פעמיים טלפון ולא נענתה. בין המספרת לחברתה התקיימה שיחת טלפון בעניין פול צלאן, אולם זו הופסקה וחלו בה אי-הבנה ושיבוש.

· ווקמן – הבחור בשדרה מקושר היטב אל הווקמן שלו. הוא מחובר לווקמן, אך מנותק מהסביבה וחי בתוך עצמו.

· טלוויזיה – המספרת מתעדכנת בחדשות מקצווי עולם, אך אלו אינן מצליחות להסיח את דעתה מהאישה המתה. יתרה מכך, אופן קליטתה את ידיעות החדשות ממחישה את המתחולל בתת-תודעתה.

· רדיו – המספרת מאזינה לחדשות מפורטוגל ולהרצאה על השמש הרחוקה ואלו משמשים גם כן כסמלים למתחולל בנפשה. לבסוף היא מכבה את הרדיו, מתוך תובנה שעליה לתת לאנרגיות הכאב שלה (להבדיל מאלו של השמש) להשתחרר ובכך להכיל את מות אמה – דבר שלא הצליחה לעשות עד כה.

 

'''סיכום 1'''

בראיון בעיתון "הצופה" (13.5.1988), סיפרה יהודית הנדל: "כל אדם סוחב איתו בחיים וביומיום את מתיו [...] החיים לא הסתיימו במותם, הם חיים הלאה בנו [...] אימי, למשל, מתה בילדותי. עשרות שנים לא כתבתי עליה, ולפתע בזמן האחרון היא מתגנבת לכל סיפוריי". כפי הנראה, ב"סיפור בלי כתובת", סוחבת יהודית הנדל את אמה המתה ומחייה את מותה באמצעות שלל אפיזודות שלכאורה אין כל קשר ביניהן. האפיזודה של ההיזכרות במות האם, היא המפתח להבנת הקשר בין האפיזודות השונות בסיפור – אשר ביחד ניתן להגדירן כסוג של חיטוט בפצע הפתוח של מות האם בטרם-עת, כאשר בתה היתה נערה צעירה. אלו מובילות אל התובנה שיש לתת ביטוי לכאב – לפלוט את המצוקות שעל הלב.

דן מירון, בספרו "הכוח החלש – עיונים בסיפורת של יהודית הנדל" (2002), טוען שמותה הפתאומי של האישה האלמונית בחנות העיתונים, מזמן למספרת, בת דמותה של הסופרת יהודית הנדל, לשוב ולהתמודד עם מות אמה עליה בנעוריה. ועוד טוען מירון כי מות האם לא זכה בזמנו (ובמשך שנים רבות לאחר מכן) לעיבוד נפשי-מוסרי בוגר מצד בתה: "המוקד הרגשי של הסיפור נעוץ, מכל מקום, לא בעצם מאורע המוות של האם והרגשות המיידיים שהוא עורר, אלא במה שקרה לאחר מכן – במשך השנים. דמות האם המשיכה לשלוט בחייה הרגשיים של הבת והטילה בהם שממה. האם, כביכול, לא מתה אלא רק "הלכה". בכך ניטלה ממותה הסופיות המשחררת והמנתקת, ובה בעת נהפך מוות זה לנטישה מכוונת, שכן אם שלא מתה אלא רק נעלמה היא על-פי ההגדרה אם נוטשת, והבת הולכת לאורך דרך חייה עם מותה הבלתי-סופי של האם בתוכה" (עמ' 137).

מכאן, שהליכתה הלוך ושוב של המספרת מביתה אל בית-החולים ובחזרה היא בבחינת הניסיון לעבד את מות אמה ולהפכו לסופי. המסע הנפשי הזה מוביל אל התובנה המרכזית של הסיפור: החיים והמוות משולבים זה בזה, מתרחשים בו זמנית וממשיכים להתקיים זה לצד זה וזה בתוך זה בזרם התודעה ובזיכרון האדם. מוות של אדם קרוב אף פעם אינו סופי באמת – הוא לעולם ממשיך ללכת בעקבות האדם החי.

הסיפור מציע עמדה ערכית מנחמת: תהליכים מתרחשים בגלוי ובסמוי, שום דבר לא נעלם או נשכח לחלוטין, לפחות לא בגבולות התודעתיים של אדם אחר בחייו. אפילו מהחלל אפשר לראות את החומה הסינית וגם הקורונה של השמש חזרה אחרי היעלמות של שבעים שנה – לפיכך גם מות האם לא נשכח ולא נעלם.

לכל סיפור יש כתובת, ואם אין לו כתובת, מחובתו המוסרית של הקורא לחפש לו כתובת, כמו שמנסה המספרת לעשות. אדם רגיש ומוסרי חייב להזדעזע ממותה הסתמי של אישה אלמונית ביום שישי בחנות עיתונים. מבחינתה של המספרת, יש באירוע טרגי ומזעזע זה משום הד רב-עוצמה למות אמה שלה שהתרחש עשרות שנים קודם לכן. החיבור בין שני מקרי המוות, סלל עבור המספרת את הדרך לעיבוד מעמיק ומפוכח של מות אמה שסוף-סוף זכה להתמודדות רגשית מתוקנת ומפויסת. נוסף על כך, אותו חיבור עלילתי בין שני מקרי המוות – הוא שמעניק לסיפור הזה את הכתובת – כסיפור שמיועד לכל קורא המסוגל להזדהות עם הקושי להכיל את המוות ולהתמודד עמו גם שנים רבות לאחר שהתרחש.

 

'''סיכום 2'''


"סיפור בלי כתובת" עוסק בחוויית ההתמודדות עם המוות. המספרת היא הגיבורה, והיא מספרת את הסיפור ברצף אסוציאטיבי, כשנקודת המוצא היא אירוע ריאליסטי שהיא לוקחת בו חלק כצופה. האירוע מפעיל רצף של תחושות ורגשות שלכאורה נראים מוזרים. רק בסוף ניתן להבין את המשמעות של כל המעשים שהיא עושה - המספרת התייתמה מאמה בגיל צעיר. חוויית מות האם לא עברה תהליך של עיבוד, גם מפני שהסביבה הדחיקה אותה וגם מפני שהמספרת עצמה לא יכלה אולי להתמודד איתה. רק עכשיו, בהווה של הסיפור, שנים רבות לאחר מות האם, היא חוזרת ומתמודדת עם החוויה המודחקת. היא מבינה שההדחקה היא תופעה מסוכנת. הדחקה יכולה להביא את האדם המדחיק למעשים קיצוניים. היא נזכרת במשורר פול צלאן שהתאבד. היא רואה שהדחקת המוות גורמת לאנשים להיות מנוכרים ומנותקים, היא מבינה שמוות שלא התמודדו איתו יוצר תופעות של כעס ואשמה. במותה של האישה שמופיע בתחילת הסיפור, הבחורה שמתנפלת על האישה שמתה, היא מעין ביטוי ספרותי סמלי מוגזם לחוויית הכעס שהמספרת מודעת לכך שהיא חוותה לאחר מות אמה.  

לקראת הסוף, היא מודעת לכך שהדחקת מות אמה גרמה לה לנזק גדול: כעס לא מטופל, חוויות של אשמה ללא סיבה ופגיעה באנרגיה הנפשית, שבאה לידי ביטוי בתזכורת של השמש, שנאמר עליה שבשנים מסוימות אין לה קורונה (הילה) – החורים השחורים בולעים את ההילה של השמש – בדומה לאדם שלא טיפל ברגשות מודחקים ולכן יכולת הקרינה (הנתינה) שלו פגומה. המספרת מבינה שיש חוויות שאין להן נחמה. אובדן של אדם אהוב הוא לעתים קרובות אירוע שאין לו תיקון ואין לו נחמה, אבל אדם לומד איך לחיות עם תחושת האובדן, איך למצוא לנפשו מנוח. מעשה היצירה (כתיבה, מוזיקה, ציור) היא דרך להתמודד עם חוויות של אובדן. המספרת מזכירה בסיפור שאמה אמרה לה שעץ יבש הוא עץ טוב לבניית כלי נגינה, כלומר – הברוש, שהוא עץ שנוטעים אותו לרוב בבתי קברות, הוא גם עץ שראוי לעשיית כלי נגינה.

הסיפור מסתיים בכך שהיא רואה בשדרה, מעל ראשי העצים, שביל לבן וצר, שהוא הדרך שבה ניתן לאדם ללכת בה – יש דרך להתמודד עם המוות, היא לא גדולה ולא קלה ובוודאי היא מעורפלת - אבל החשוב מכל: היא קיימת.

[[קטגוריה:ספרות]]