הצגת המקור של הדף "היחסים בין ארגוני המחתרת בזמן המלחמה"

היחסים בין שלושת ארגוני המחתרת בזמן המלחמה (האצ"ל, הלח"י וההגנה) היו יחסי איבה וחשדנות הדדית. מקורה של מערכת יחסים זו מתבססת על השוני ביחס לבריטים. ארגון ההגנה שנשמע להוראות הנהגת הישוב, שיתף פעולה עם הבריטים עד לסיום המלחמה והתנגד לכל גילוי של אלימות.

ארגון הלח"י החל במאבק אלים בבריטים כבר ב- 1940 וב- 1944 הצטרפו למאבק האלים אנשים האצ"ל. הנהגת הישוב חשבה שפעולות האצ"ל והלח"י מסכנות את הסיכוי שלאחר המלחמה יוכל הישוב היהודי להגיע להסכם עם בריטניה על הקמת מדינה יהודית. נוסף לכך ראו בן גוריון והנהגת הישוב במעשי האצ"ל והלח"י ניסיון של מיעוט לכפות על הישוב דרך שאינה מקובלת על הרוב ולכן דרשו מהארגונים להפסיק את פעילותם.

האצ"ל בהנהגת בגין סירב ואילו הלח"י הגיע להסכם על הגבלת פעילותו. כתוצאה מכך החלה בארץ תקופת ה"סזון" שפרושה עונת הציד. תקופה זו נמשכה 3 חודשים ובה עקבו חברי ההגנה אחרי חברי האצ"ל, עצרו וחקרו אותם ובמקרים אחדים הסגירו אותם לידי הבריטים.

כך העבירו כ-700 שמות של חברי האצ"ל ומתוכם הצליחו הבריטים לעצור כ- 300 איש. פעולות ההסגרה עוררו מחלוקת קשה בקרב חברי ההגנה וביקורת שלילית בישוב. 

אנשי האצ"ל נמנעו מלהגיב ומדיניות ההבלגה שלהם מנעה מלחמת אזרחים והעלתה את יוקרתם בעיני הציבור היהודי כולו.
[[category:היסטוריה ב']]