הצגת המקור של הדף "א. מדיניות העלייה של ממשלת ישראל"

==מדיניות העלייה:== 

באותה תקופה זרמה לא"י גם עלייה גדולה מפולין ובמיוחד מרומניה, אשר שעריה נפתחו פתאום, והממשלה ראתה חשיבות גדולה יותר בהבאת יוצאי אירופה לארץ מאשר הבאתם של יהודי עיראק, מאחר והיה חשש ששערי היציאה באירופה יסגרו במהרה. הישארותם של היהודים במצב ההמתנה הייתה קשה גם לשלטונות עיראק. הישארותם גרמה לחוסר שקט חברתי ואי יציבות שלטונית, אשר הביאה את השלטון לידי רצון 'להיפטר' מן היהודים באופן מידי. הוא ניסה למצוא דרכים לגרשם למדינות אחרות, וניהל משא ומתן עם ישראל על מנת שיזרזו את קצב הקליטה. מצב זה השפיע באופן ניכר על סטטוס העולים כפי שנתפס ע"י החברה בישראל. מעולים גאים שבאים מרצון הפכו יוצאי עיראק לפליטים אשר מודים למדינה על שהסכימה להצילם.<br> 
14.1.1951- הטלת פצצה ליד מרכז הרשמה לעליה, הבנה בישראל כי יש למצוא פיתרון מידי לפליטים. התפתחות זו, בשילוב עם סיום העלייה מפולין, והצטמצמות העלייה מרומניה הביא להאצת קליטתם בארץ, ופתיחת השלב השני של מבצע 'עזרא ונחמיה'.<br> 
במארס עד יוני עלו לא"י 70,000 עולים, כ- 17,000 עולים לחודש! מרץ 1951- הקפאת רכוש היהודים בעיראק. השלטונות הקפיאו את כל הרכוש, וגרמו לירידה מנכסים תוך לילה של כלל היהודים. דבר זה פגע אנושות באמידי הקהילה, אשר נשארו אחרונים, ואיבדו את כל הונם בין רגע. <br>

לאחר העלייה נשארו בעיראק כ- 10,000 יהודים. בשנות ה- 50 מצבם היה טוב, הרבה יותר מזה של אחיהם שעלו לא"י, אולם במהלך שנות ה- 60 וה- 70, ובמיוחד לאחר עלייתה של מפלגת הבעת' היו רדיפות רבות, עד שבשלהי שנות השישים נשארו רק 3,000 יהודים בעיראק, וזמן קצר לאחר מכן עזבה כליל יהדות עיראק.

[[קטגוריה:העליות הגדולות מארצות האסלאם בשנים 1948 -1967(זמני)]]