סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

מלכים ב' פרק י"ז - גלות ממלכת ישראל

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיכום זה לקוח או מבוסס על סיכום מאתר תנ"ך לבגרות של בי"ס "כרמל זבולון"

'מלכים ב' - פרק י"ז - חורבן שומרון וגלות עשרת השבטים. (722 לפנה"ס)

אחד המאפיינים של הנטיות המדיניות ביהודה ובישראל היה ההתלבטות לצד איזו אימפריה להצטרף. מדרום הייתה האימפריה המצרית, ומצפון אשור, או בבל. בתקופה הנידונה מלך באשור תגלת-פלאסר השלישי, שהרחיב את שטחי שלטונו מגבול מצרים ועד טורקיה. הוא הנהיג שיטת סיפוח, כיבוש והגליה, שיטה שנעשתה לסימן המובהק ביותר של הכיבוש האשורי. האשורים גזרו עונש גלות לאוכלוסיה של מדינה שהכירה תחילה במרות אשור ואחר-כך מרדה. הגליית אנשי שומרון, למשל, באה לאחר שהושע עבד את מלך אשור ולאחר זמן מה התמרד: הוא הפסיק לשלם מס לאשור, וכמו כן שלח משלחת למצרים, כנראה כדי לתאם מרד נגד אשור. תפיסת הגלות כעונש על הפרת ברית משותפת לכל עמי המזרח הקדום, ומופיעה בתנ"ך פעמים רבות.


השיטה של הגליה המונית החלישה מוקדי מרידה ובטלה מסגרות לאומיות. עקירה וניתוק מהמולדת, היה בהן כדי להחליש את הרגש הלאומי של הגולים ואת הזיקה למולדתם וע"י כך הקשו על האפשרות לתקומה לאומית-מדינית. ההגליה לא הייתה כנראה טוטלית, אך בהגליית המנהיגים ואנשי המקצועות החשובים היה כדי להנחית מכה קשה על העם. הגליית חלק קטן, אך חשוב, מן האוכלוסיה נתנה בידי השלטון בני ערובה, והרתיעה את קרובי הגולים מלמרוד. הגולים ספקו כוח אדם לכוחות הצבא האשורי וכוחות עבודה לבנין ומלאכה, וכן חומר אנושי לאכלוס ערים אשוריות חדשות, וליישוב חבלי ארץ נטושים או שוממים והכשרתם לחקלאות.


בשנת 734 לפנה"ס ערך תגלת-פלאסר מסע כיבושים לאורך החוף מצור ועד עזה. באותו זמן כורת פקח בן רמליהו, מלך ישראל, ברית עם ארם לתקוף את אחז, מלך יהודה. אחז פונה לעזרת מלך אשור, וזה כובש את ארם ואת צפון ממלכת ישראל: הגליל העליון וחלקים בעבר-הירדן ומגלה כ - 13000 איש (מלכים ב', ט"ו 29).


פרק י"ז

כאמור, מלך אשור מגלה כי הושע, מלך ישראל, קשר נגדו קשר. הוא עלה על שומרון, צר עליה שלוש שנים, עד שהעיר נפלה בגלל הרעב והצמא. חורבן שומרון גרם לחיסולה המוחלט של ממלכת ישראל, מבחינה לאומית ומדינית ולהפיכתה לפרובינציה אשורית. תוצאות חמורות אלה הטרידו רבות את הדורות הבאים, וספר מלכים בא, בין היתר, לענות על השאלה מדוע חרבה שומרון, והוא עושה זאת בדרכו הוא.

נפילת ממלכת ישראל הביאה להחלשה מיידית גם של ממלכת יהודה, זאת היות ובמרוצת 200 שנות קיומה עמדה הממלכה הצפונית במרכז הזירה המדינית, והיא אשר ספגה את מכותיהן של ארם וסוריה, והייתה מעין חיץ ומגן לממלכת יהודה.

הסקירה ההיסטורית, המתחילה בפסוק 7 , מפרטת את הסיבות לחורבן ממלכת ישראל. אין היא כורכת אותו בהתמודדות בין כוחות בלתי שווים במזרח, ולא בנטיות הכיבוש וההתפשטות של אשור, ואפילו לא במרד הכושל של הושע בן אלה, אלא בהתנהגות הדתית הקלוקלת. בני ישראל הלכו בדרך הכנענים, עבדו את אליליהם ובנו במות לעבודה זרה בכל ערי הארץ. הם לא שעו לאזהרות הנביאים, שנשלחו על-ידי ה', וחטאיהם הלכו והחריפו עד שלאלוהים לא הייתה ברירה אלא להענישם בהחרבת שומרון והגליית חלק מתושביה.

לאחר ההגליה הפכה הארץ רובה לשממה, וחיות טרף (אריות) התרבו בה והתקיפו את התושבים. אלה, וכן גם שליטי אשור, חשבו כי הדבר הוא עונש על הימנעות מעבודת אלוהי המקום, ולכן הביאו האשורים כהן ישראלי לבית-אל, כדי ללמד את תושבי הארץ החדשים את עבודת ה'.


השומרונים

התנ"ך, ובעקבותיו המסורת היהודית, נוטעים את הרושם כי בגלות שומרון גלו כל עשרת השבטים לאי-שם, ומאז ועד היום איש לא יודע את מקום המצאם. זהו גם המקור לכל אותן אגדות על עשרת השבטים, הנמצאים מעבר להרי החושך. אחת האגדות מספרת כי הגולים יושבים מעבר לנהר הסמבטיון. הנהר גועש וקוצף במשך כל ימות השבוע ואינו ניתן למעבר. רק בשבת הוא נח מזעפו, אך אז, כמובן אי אפשר לחצותו בגלל קדושת היום.

באחת המצבות שנמצאו באשור כותב המלך סרגון השני, כובש שומרון, כי הגלה 27290 איש משומרון. המספר, שאינו עגול , עושה רושם של נתון מהימן, מה עוד שלמלך האשורי אין מניע להפחית במספר השבויים שלקח. אם כך, יתכן שבאמת רק חלק קטן מתושבי ממלכת הצפון גלה מארצו, ומרבית אנשי עשרת השבטים נשארו בארץ ישראל. עובדה זו מקשה על המסורת היהודית, הרואה בשומרונים נכרים, שהובאו לארץ ישראל ע"י האשורים. השומרונים עצמם, טוענים כי הם הם בני ישראל האמיתיים, שנשארו בארץ, מעולם לא יצאו לגלות, ולא התערבבו עם שום עם אחר. זהו גם מקורו של הסכסוך בן מאות השנים עם העדה השומרונית, אשר אנשיה דרשו לשתפם בעבודת בית המקדש, לאחר שיבת ציון, וכשנענו בסירוב, גרמו לצרות רבות ליהודים.