מלכים א' -פרק כ"א

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סיכום זה לקוח או מבוסס על סיכום מאתר תנ"ך לבגרות של בי"ס "כרמל זבולון"

  • פס' 1: היסוד החשוב ביותר בסיפור הוא הכרם, ולכן זוהי המילה הראשונה בסיפור.
  • פס' 2 - 3: אחאב ונבות בכרם נבות.

אחאב מציע לנבות הצעה הוגנת ביותר: כרם אחר, טוב יותר מכרמו של נבות, או לחילופין מחיר מלא עבור הכרם. [הערה: במזרח הקדום למלך הייתה רשות להפקיע את הכרם מידי בעליו, אפילו בכוח! הפתיחה באה להראות כי בישראל אפילו המלך כפוף לחוקי התורה]

נבות מסרב להצעה בנימוק כי הכרם הוא נחלת אבותיו [יש הטוענים כי השם נבות נגזר מ: נחלת אבות ]

ועל פי חוקי התורה, הוא אינו רשאי להוציא את הכרם מידי משפחתו.


  • פס' 4 - 10: אחאב ואיזבל בארמון המלך. אחאב מגיע לביתו עצבני. הוא נזכר בסירובו של נבות, ונשכב על מיטתו, ופניו אל הקיר. איזבל, החשה במצב רוחו העגום, שואלת את אחאב לסיבת התנהגותו, והוא מספר לה על פגישתו עם נבות.


הצעה 1: ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו בכסף

הצעה 2: אם טוב בעיניך, אתנה לך כסף מחיר זה או אם חפץ אתה, אתנה לך כרם תחתיו

תשובה: חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך לא אתן לך את כרמי

ההבדלים:

1) בספרו לאיזבל על השיחה עם נבות, משמיט אחאב את הנימוק שנתן לנבות. הרי מלך מזרחי אינו צריך לנמק מאומה לנתיניו. המלך הוא החוק, והוא עומד מעל לחוק.

2) אחאב מסתיר את העובדה כי הציע לנבות כרם טוב יותר .

3) אחאב מחליף את סדר ההצעות. איזבל מבינה אולי מה זה כסף, אבל אינה יכולה להבין את חשיבותו של הכרם.

4) מתשובתו של נבות משמיט אחאב שני עניינים: הוא לא מזכיר כי נבות מסרב לעסקה בגלל חוקי התורה, והוא משמיט גם את עניין "נחלת האבות" - שני עניינים שאין למלכה הנוכרייה כל נגיעה אליהם. הוא מציג את סירובו של נבות כהתעקשות מטופשת.


  • פס' 7: איזבל לועגת בחריפות לבעלה, שלטענתה אינו מבין את מהות תפקידו, והיא מבטיחה לו את הכרם.

ההסכמה שבשתיקה: אחאב אינו מגיב להודעתה של איזבל. הוא אינו שואל כיצד היא תצליח, במקום שהוא נכשל, ואינו מנסה למנוע ממנה לפעול. בנוסף, הוא מאפשר לה להשתמש בחותם המלך. כל העובדות הללו הופכות את אחאב לשותף מלא באחריות לפשע שאיזבל עומדת לבצע, גם אם לא עמד אישית מאחורי העניין.

הלקח המוסרי שאפשר, אם כן, ללמוד מן הסיפור הוא שהשליט אחראי לכל הנעשה בשמו.


המזימה של איזבל: איזבל מביימת משפט. היא מזמינה שני עדים (שעל מהימנותם אנו לומדים מעצם הכינוי "בני בלייעל") שיעידו כנגד נבות, כי קילל את ה' (בסיפורי המקרא, שלא כמו בחוק, נמנעים מן הצירוף אלוהים+קללה, ולכן העניין נכתב בלשון הפוכה "ברך נבות אלוהים ומלך"). היא גם קובעת מראש את העונש: מוות בסקילה. כדי שנבות לא יחוש במזימה, הוא נקרא לשבת בראש חבר השופטים.

סעיף האישום של נבות נלקח משמות כב' 27. איזבל גם "מכירה" את חוק התורה הדורש לפחות שני עדים. המלכה כופפת את עצמה לחוק. הכל צריך להראות כהלכה. העוקץ במזימתה של איזבל נעוץ בחוק שהיה מקובל במזרח הקדום: אדם שהורשע בפשע נגד המלך, נחלתו ורכושו עברו ישירות לארמון, ולא ליורשיו!


  • פס' 11 - 13: משפט נבות, וגזר דינו. השופטים מבצעים בדייקנות את מזימתה של איזבל.

נבות מוצא להורג. יש לשים לב כי השופטים יודעים בעצם מי עומד מאחורי העניין: "וישלחו אל איזבל לאמור: סוקל נבות ומת”

  • פס’ 14 - 16: איזבל שולחת את אחאב לרשת את הכרם.


  • פס' 17 - 19: כניסתו של אליהו.

הנביא נשלח על ידי ה' ל"כרם נבות" (אות לכך שה' אינו מכיר בבעלותו של אחאב על הכרם), לומר את משפט המחץ "הרצחת וגם ירשת"? הנביא מנבא לאחאב ולאיזבל עונש של מידה כנגד מידה: במקום שליקקו הכלבים את דם נבות הם יעשו זאת גם לאחאב. אליהו גם מנבא לאחאב כי מלוכתו תילקח ממנו, ומצאצאיו אחריו. לאיזבל מנבא אליהו מוות משפיל: הכלבים יאכלו את בשרה על חומות העיר יזרעאל.

  • פס' 27 - 29: לשמע הנבואה, אחאב חוזר בתשובה. הוא מתאבל, לובש שק וצם.

ה' מקבל את תשובתו של אחאב, וקובע כי העונש על אחאב וביתו יגיע רק בימי אחזיה, בנו של אחאב.


תורת הגמול המקראית: הפסוקים האחרונים מלמדים כי בימי אחאב, תורת הגמול שהייתה שלטת היא "גמול קיבוצי לדורות". נהוג לסמלה בפתגם "אבות אכלו בוסר, ושיני הבנים תקהינה". הסופר אינו רואה כל פגם מוסרי בעובדה כי את העונש הכבד על חטאי אחאב ואיזבל ישא בנו של אחאב. ברבות השנים שונתה שיטת הגמול, והפכה להיות "גמול מיידי וישיר".

כלים אישיים