על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
הניסיונות של ארה"ב לבלום את ההתפשטות הקומוניסטית ביבשת אסיה וביבשת אמריקה (קוריאה, קובה, ויטנאם)
רקע
על רקע הצלחת תכנית מרשל והעמקת ההשפעה האמריקנית באירופה, הרחיבה ארה"ב את פעולותיה גם למקומות אחרים בעולם. במקומות כמו מזרח אסיה, אפריקה ובמזרח התיכון, היו המון משטרים שעמדו בסכנת נפילה לקומוניזם. ארה"ב מיד קפצה על ההזדמנות, מתוך ראייה כי נפילה כזאת תערער את השלום והיציבות העולמית, ותגרום לתגובת שרשרת לפי 'תאוריית הדומינו' - נפילת מדינה אחת תוביל לתגובה אחרי תגובה, שבסוף תגרום לקריסה מוחלטת, ועל כן יש לעצור כל ניצן של סיכוי להתמוטטות.
יבשת אסיה - מלחמת קוראיה
בסוף מלחמת העולם השנייה, סוכם כי ברה"מ תשלוט על קוריאה הצפונית וארה"ב תשלוט על קוראיה הדרומית, עד הרגעת הרוחות הסוערים באזור זה וכינון משטרים יציבים. בשנת 1949 עזבו הסובייטים את צפון קוראיה אחרי מימוש חזונם, והשאירו אחריהם משטר קומוניסטי עוצמתי. האמריקנים עזבו זמן קצר לאחר מכן שיצרו 'דמוקרטיה' לכאורה, העבודה שם לא בוצעה כראוי ולעומק. יציאת המעצמות היוותה הזדמנות מושלמת לקוריאה הצפונית והעוצמתית לפתוח בכיבוש הדרום, תוך מימוש חזונם לקוראיה מאוחדת ואולי גם לחיזוק הקומוניזם הסובייטי. ארה"ב כמוכן נחלצה מיד לעזרתה של המדינה הקטנה והחלשה, שהיוותה גוש חוסם להתפשטות הסובייטית ועשתה זאת תוך גיוס כוחות באו"ם. המלחמה נמשכה שנים רבות והייתה עקובה מדם באופן יוצא דופן, האמריקנים מרחו את המלחמה והסתבכו קשות בבוץ הקוראיני וספגו אבידות רבות. לבסו, בשנת 1953 (לאחר מות סטלין) חתמו שני מנהיגי הקוריאות על הסכם שביתת נשק ושרטטו את הגבול בדומה למה שהיה לאחר מלה"ע ה2. התברר שהמלחמה לא הייתה כה אפקטיבית והמצב נשאר בעצם ללא שינוי, הקוריאות היו עדיין עוינות זו לזו וחיו בניתוק מוחלט.
מלחמה קוריאה היוותה תפנית במספר דברים:
- הרחבת המאבק בקומוניזם מאירופה לאסיה.
- חוויה מתסכלת לציבור האמריקני ולמעצמת העל, בהבינה שהיא לא יצאה כשידה על העליונה ובפעם הראשונה לא ניצחה ניצחון מוחלט.
- נבלם ניסיון ההתפשטות של צפון קוריאה הקומוניסטית.
- ארה"ב הראתה לעולם כולו את עוצמתה ואת נכונותה לבלום את הקומוניזם גם במקומות מרוחקים מאד.
יבשת אמריקה - קובה
באי קובה, הסמוך לחופי ארה"ב המערבית, התחוללה הפיכה בשנת 1959, שבה הדיח פידל קסטרו את הממשל המושחת ששרר שם. הוא נלחם בניצול, בשחיתות, ודגל במשטר סוציאליסטי קומוניסטי. האמריקנים ראו זאת כסכנה גדולה ליד הבית. בשנת 1961 תכננה ארה"ב בעזרת הCIA להפיל את המשטר בצורה חשאית, אך המבצע הזה היה כושל ובוצע באופן מכפיר, וקובה ניתקה לחלוטין כל קשר עם ארה"ב, מה שהחמיר את היחסים ביניהן. כתגובה טבעית, ברה"מ הגבירה את מעורבותה ותמיכתה בקובה, והקימה באי בסיס טילים גרעיניים, מטוסי ביון אמריקנים גילו זאת וראו זאת כקטסטרופה איומה, מה שהוביל להסלמה ולתגובת נגד של ארה"ב. במשך זמן רב היה נראה כאילו העולם עומד בפני פיצוץ והשמדה טוטלית, אך לבסוף המנהיגים גילו אחריות וחתמו על הסכמי רגיעה, בתגובה רוסיה תסיר את הטילים הגרעיניים מקובה, וארה"ב תסיר את הטילים הגרעיניים שהציבה בטוריקה כדי לאיים על ברה"מ. המשבר בקובה תרם במספר דברים:
- ההבנה שיש לגלות אחריות עצומה בין שתי מעצמות העל האלה, וכי יש לנהוג בשיקול דעת אחרת העולם יעמוד בפני השמדה גרעינית.
- נוצר קשר דיפלומטי בין שתי המעצמות שתרם להדברות והבנות, וברצון לפתירת משברים.
יבשת אסיה - מלחמת וייטנאם
הלכידות שאפיינה את החברה האמריקנית בשנות ה40 וה50 החלה להתרופף באמצע שנות ה60, עם התפשטות העימותים הצבאיים המיותרים, המרוחקים מבית, ועם האבידות הגדולות בקרבות.
ההסבר הישיר לשינוי מחשבתי זה נעוץ במלחמת ווייטנאם.
בתום מלה"ע ה-2, סוכם שצרפת תקבל לידיה את וייטנאם. התושבים שם לא ראו זאת בעין יפה, והתחילו בשורת מרידות כדי להשתחרר מהאמפריאליזם הצרפתי ולזכות בעצמאות. המרידות נחלו הצלחה וסוכם על כינון שתי מדינות צפון וייטנאם ודרום וייטנאם, אך באופן זמני בלבד, עד לייצובן השלטוני.
בוייטנאם הצפונית הונהג משטר קומוניסטי ובוייטנאם הדרומית הונהג משטר פרו מערבי. בתוך שנתיים היו אמורות להתקיים בחירות כדי לאחד את המדינות תחת מדינה אחת, ארה"ב ראתה זאת כסכנה, על רקע 'תיאוריית הדומינו', והחלה להתערב בממשלים בוייטנאם, ותמכה במיגור ההתקוממויות בדרום וייטנאם. האמריקנים לא בדקו לעומק את הסכסוך, את מניעיו ואת גורמיו, אלא פשוט תמכו בעיניים עצומות בכל דבר שהתנגד כביכול לקומוניזם, ההתנהלות הזאת עתידה לעלות להם ביוקר.
הסכסוך התפתח למלחמת אכזרית, וצפון וייטנאם החלה לכבוש את הדרום. הממשל האמריקני ניסה לגייס את הציבור לתמיכה במלחמה, הצליח בכך וזכה לתמיכה רבה מבית.
האמריקנים החלו את המלחמה במספר ניצחונות משמעותיים, אך היה להם קשה מאד להכריע אותה מפני שהתמודדו מול לוחמי גרילה ולא מול צבא סדיר, הצבא האמריקני המיואש החל במספר אקטים אלימים במיוחד, הכוללים מחיקת כפרים, גירוש אוכלוסיות והקמת מחנות ריכוז.
המחיר היה עצום: עד 1967 היו בוייטנאם יותר מ3 מליון פליטים וכפרים רבים נחרבו, לא די בכך, המטרה לנצחון הצפון לא הושגה.
ארה"ב השקיעה מאמצים ומשאבים אדירים במלחמה זאת, מבלי לשאת בה שום פרי בעצם, מה שהעלה תהיות ושאלות רבות אצל הציבור האמריקני בדבר המלחמה הזאת.
קמה מחאה המונית בדרישה לצאת מוייטנאם, להפסיק את המלחמה מיד, נשאלו שאלות נוקבות מדוע ארה"ב מתערבת בעניינים לא לה, וגורמת לסבל עצום ולפשעים רבים באזורים קשים גם ככה.
לבסוף, הושג הסכם בינואר ב1973 על שביתת נשק בין הצדדים, כל מיני סעיפים ותת הסכמים לא ריאליים ובלתי ניתנים לאחיזה במציאות, הכל במטרה לטאטא הכל מתחת לשטיח ולצאת מהבוץ הוייאטמני כמה שיותר מהר, להרגיע את הציבור האמריקני ולחזור לעסוק בענייני הפנים ובאיחוי הכלכלה ההלומה והפצועה מההוצאות האדירות של מלחמת וייטנאם.
כצפוי, זמן קצר לאחר מכן התמוטטו כל ההסדרים שסוכמו והלחימה התחדשה תוך גרימת כאוס חדש באזור והסלמתו.