סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

הבדלים בין גרסאות בדף "סיפור פשוט / ש"י עגנון"

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שורה 105: שורה 105:
 
ראשיתה של העלילה בהופעת גורם זר בחיי המשפחה הבורגנית (בלומה), המוציא אל הפועל כוחות מודחקים.<BR> הגיבור אינו מסוגל להתמודד עם כוחות אלה- המשפחה מנסה לביית את הירשל ולכבול את הכוחות שנתגלו בו במוסד הנישואין.<BR> כפל ההדחקה גורם לכפל התפרצות בטירופו.<BR> תמונת הטירוף הוא השיא ברומן.<BR> אחריו העלילה יורדת.<BR> הדמות נכנסת למרפאתו של ד"ר לנגזם.<BR> המתיחות מתרפה כשהגיבור נרפא מנפשו.<BR> הירשל חוזר לביתו ומוצא את מקומו בחברה, מאחר ששוב אינו תובע לעצמו מקום משלו.<BR> העלילה מעוצבת בעזרת מוטיבים שונים, חלקם רגשיים פסיכולוגיים וחלקם חברתיים.<BR> ברומן ניצחה "סעודת האם" (תכתיביה של החברה) את "בת המלך" (מושא האהבה) כדרכם של דברים אידיליים רומנטיים, שאינם מתממשים מעולם אלא מתנפצים אל קרקע המציאות.<BR> "סיפור פשוט" אינו סיפור פשוט כלל וכלל.<BR> הוא דורש מן הקורא לשים לב לפרטים שנראים, לכאורה, חסרי ערך, אך הם מניעים את העלילה ומעניקים לה את ייחודה<כחול></כחול>
 
ראשיתה של העלילה בהופעת גורם זר בחיי המשפחה הבורגנית (בלומה), המוציא אל הפועל כוחות מודחקים.<BR> הגיבור אינו מסוגל להתמודד עם כוחות אלה- המשפחה מנסה לביית את הירשל ולכבול את הכוחות שנתגלו בו במוסד הנישואין.<BR> כפל ההדחקה גורם לכפל התפרצות בטירופו.<BR> תמונת הטירוף הוא השיא ברומן.<BR> אחריו העלילה יורדת.<BR> הדמות נכנסת למרפאתו של ד"ר לנגזם.<BR> המתיחות מתרפה כשהגיבור נרפא מנפשו.<BR> הירשל חוזר לביתו ומוצא את מקומו בחברה, מאחר ששוב אינו תובע לעצמו מקום משלו.<BR> העלילה מעוצבת בעזרת מוטיבים שונים, חלקם רגשיים פסיכולוגיים וחלקם חברתיים.<BR> ברומן ניצחה "סעודת האם" (תכתיביה של החברה) את "בת המלך" (מושא האהבה) כדרכם של דברים אידיליים רומנטיים, שאינם מתממשים מעולם אלא מתנפצים אל קרקע המציאות.<BR> "סיפור פשוט" אינו סיפור פשוט כלל וכלל.<BR> הוא דורש מן הקורא לשים לב לפרטים שנראים, לכאורה, חסרי ערך, אך הם מניעים את העלילה ומעניקים לה את ייחודה<כחול></כחול>
  
 +
===הסיפור בסיכום===
  
 +
פרק 1
 +
הרומן נפתח בתאור מצבה של מירל האלמנה:
 +
"מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה, רופאים ורפואות אכלו את יגיעה ואת החולה לא רפאו. אלוקים בשמיים ידע את מכאובה ונטלה מן העולם." עמ' 5 (עמודים ע"פ המהדורה המורחבת לבתי הספר)
 +
לפני מותה אומרת מירל לבתה בלומה לנסוע לברוך-מאיר, קרוב המשפחה העשיר שבוודאי יסכים להכניס אותה אל ביתו.
 +
לאחר מות האם, נותרת בלומה יתומה מאביה ומאמה. השכנות הנכנסות לנחם אותה מדברות אף הן על הקרוב ברוך-מאיר הגר בשבוש.
 +
לאחר שהסתיימה תקופת האבל נשלחה בלומה ע"י השכנות לשבוש.
 +
(הן דאגו לשכור לה עגלה שתיקח אותה ונתנו לה צידה- מזון לדרך.)
 +
בלומה הגיעה לבית קרוביה: "נכנסה צירל הורוביץ וראתה פנים חדשות, נטלתה בקצה סנטרה, ושאלתה, מי את בתי ומה את מבקשת כאן? עמדה בלומה מכסאה ואמרה, בתו של חיים נאכט אני. עכשיו שאמי מתה ואין לי לא אב ולא אם באתי אצלכם שממשפחתנו אתם. קימצה צירל פיה ושתקה. השפילה בלומה את עיניה ואחזה מטלטליה (חפציה) כמו שנאחז בשלו במקום שאין לה אחיזה אחרת". עמ' 5
 +
צירל מנחמת את בלומה ומוסיפה: "... אביך עליו השלום.. חבל עליו שמת.. כל ימין היה הוגה בספרים, ואף אותך הטריד בדרך זו.  אני איני בקיאה בדברים כגון אלו, אלא הלואי שהיו מלמדין אותך דברים שאישה צריכה לדעתם... היום הרי אי את חוזרת לעירך ומחר נתייעץ על עניינך..." עמ' 6  (מאוחר יותר מסתבר לצירל שהיא טעתה בשיפוטה את בלומה, ובלומה יודעת את מלאכות הבית המסורתיות ועוד מצטיינת בהם).
 +
בלומה שוכבת לישון בבית קרוביה. קשה לה בבית הזר. בלילה חלמה חלום: בחלומה ראתה עצמה יושבת בעיר זרה על עגלה. היא חשה בושה שהיא יושבת "ברשות הרבים" (מקום פרוץ, פומבי) וירדה מן העגלה (עגלה- לא מקום של קבע, כלי הסעה ממקום למקום).
 +
לאחר שירדה קפצו הסוסים והחלו לרוץ (סכנת מוות), נעמדה בפישוט ידיים (חוסר אונים, כניעה) וחיכתה שיחזור בעל העגלה (דמות גברית, סמכותית) שיעצור את הסוסים כדי שלא יפגעו באנשים. חיכתה לו והוא לא בא (האם יבוא?!). הרגישה בחלום שמשהו רע עתיד להתרחש.
 +
בלומה התעוררה מוקדם בבוקר בחדר הזר, בבית הזר. מסתבר שהייתה רגילה לקום מוקדם עוד בביתה מפני שרגילה הייתה לטפל בכל עבודות הבית בכוחות עצמה (אימה הייתה חולה רוב ימיה).
 +
היא חששה לקום מהמיטה כדי לא להעיר את בני- הבית, וכך שכבה במיטתה וחשבה על האם שלא הייתה מוכנה לבקש עזרה מקרוביה העשירים, אותם קרובים עשירים שהיו שולחים בכל שנה בראש-השנה כרטיסי ברכה מפוארים (נייר עבה ואותיות זהב) והאם הייתה תולה אותם על הקיר עד שהתבלו.
 +
"עכשיו האם שוכבת בקבר ובתה שוכבת על מטה של קרוביה."  עמ' 7 (אנלוגיה בין הקבר והמיטה. הנוכחות בבית הקרובים כמוה כמוות עבור בלומה.)
 +
בלומה חוששת לקום מוקדם  מהמיטה כדי לא להעיר את בני הבית. בסופו של דבר מחליטה בלומה לקום מן המיטה, והיא מזדרזת להכין  ארוחת בוקר לתפארת. היא הוסיפה לכל מה שהכינה את העוגיות שהכינו לה השכנות כצידה לדרך.
 +
כשצירל נכנסת בבוקר להכין את ארוחת הבוקר-  " מצאה סעודתה מתוקנת לפניה." עמ' 7 ברוך-מאיר והירשל נכנסים בזה אחר זה לאכול את ארוחת הבוקר.
 +
ברוך-מאיר בירך את בלומה בברכת בוקר טוב, והביט עליה בעיניים יפות (עליה ועל עוגותיה..) הירשל אוכל מהעוגות ואומר: "על כגון אלו נאה לברך". רק צירל פרסה לעצמה פרוסה קטנה ואמרה: "מי אופה עוגות אלו? את? ...ברוך השם שאין אנו אופי עוגות וכעכים ורקיקים. די לנו בלחם חול."  עמ' 7
 +
הירשל מבקש לומר לאימו סוד לתוך אוזנה:  "מודה את אמא שעוגות אלו טעימות."  עמ' 8      ( הוא אומר את הסוד בקול רם מתוך כוונה שבלומה תשמע).
 +
בלומה תופסת את מקום המשרתת בבית משפחת הורוביץ. היא ישנה במיטת המשרתת ועושה את כל מלאכות הבית בחריצות, בזריזות ובשקט.
 +
צירל חסרת רגישות למצבה של בלומה (מצב טרגי, יתמות, חוסר-כל), היא מנצלת אותה כמשרתת, נותנת לה בגדים משומשים ואפילו לא משלמת לה. התירוץ שלה הוא: בלומה היא קרובת משפחה, ואנחנו נותנים לה מקום לגור: "... מי שמשלם לנו הוא ישלם לה". ובנוסף אומרת צירל: כשיגיעה זמנה של בלומה להינשא היא תתן לה כנדוניה את השכר שמגיע לה.
 +
בלומה חיה בבית קרובי משפחתה חיים של בדידות: היא לא נהנית ממעמד אמיתי של קרובת משפחה, אך גם אינה מתחברת עם משרתות אחרות. היא סגורה בבית כל הזמן.
 +
צירל- צירל מאופיינת כגרגרנית (אוהבת לאכול), לא מצטיינת בעבודות הבית, וכל כולה עסוקה בממון: מתוך אהבת הממון (הכסף) היא נוהגת יחס לא הוגן כלפי בלומה כשאינה משלמת לה שכר על עבודתה.
 +
צירל ביקורתית כלפי בלומה- למרות שבלומה משרתת את הבית בחריצות.
 +
ברוך-מאיר- מתייחס יפה אל בלומה, הוא מודה לה על כל דבר, ואפילו מביא לה מתנות מנסיעותיו.
 +
הירשל- "אף הירשל נוהג עמה בעין יפה ואינו שוכח שמחומר אחד נקרצו."  עמ' 10
 +
הירשל בן 16 "וכבר הכיר שהעולם הזה לא כל מה שיש בו הוא טוב. יש האומרים שכל הצרה משום שהעולם חלוק לעניים ולעשירים. אפשר שדבר זה צרה. מכל מקום לא עיקר הצרה. עיקר הצרה היא שהכל בה במכאוב".  עמ' 10
 +
אבל, הירשל הוא בן למשפחה אמידה שחי חיים מתוכננים שנקבעו מראש (ע"י אימו) ובשלב זה של חייו לא יודע מהו מכאוב.
 +
 +
פרק 2
 +
הירשל בן יחיד ובן זקונים להוריו. אמו צירל חזרה לעבוד בחנות לאחר שניגמל. מסתבר שהיא "לא הראתה לו חיבה יתירה כדי שלא כדי שלא תזוח דעתו עליו כבן יחיד."  עמ' 11
 +
כלומר: לא גילתה לבנה אהבת אם, לא בהיותו תינוק ולא בחינוכו- כדי שלא יהיה מפונק כבן יחיד (בהמשך הרומן גם מסתבר שלא שרה לו שירי ערש בילדותו).
 +
ברוך-מאיר- היה עוזר בחנותו של אביה של צירל. אדם שההצלחה הכלכלית מאירה לו פנים. הוא התחיל את דרכו בחנות כּשָמָש קטן והיום הוא בעל החנות ובתו של אדוניו היא אשתו.
 +
ברוך-מאיר הוא אדם כנוע וצייתן "שומע לאחרים ואינו מקפיד להיות עושה הכל מעצמו". עמ' 12
 +
שש וחצי שנים עבד ברוך מאיר בחנות של שמעון הירש קלינגר (אביה של צירל) וכל אותן שנים לא דיבר עימו מר קלינגר יותר מאשר עם שאר עובדיו, חוץ מפעם אחת בדרך בבית מלון. באותה פעם, ברוך-מאיר חזר מעירו, היה במצב רוח טוב מפני שהצליח להתחמק מגיוס לצבא ועמד להינשא לקרובתו הנאה (עדיין לא מסופר לנו שמדובר במירל, אמא של בלומה).
 +
בלילה במלון שם לב קלינגר לברוך-מאיר שעשה מעשה לא אופייני לו: הוא עלה על השולחן וכיבה את המנורה לאדם שהפריע להם. קלינגר אמר לו: "סבור הייתי שכבשה תמה (תמים) אתה והרי אתה בן אדם. הסביר לו פנים וסיפר עמו (שוחחו)... נתן לו את צירל בתו לאישה".  עמ' 13 (מסתבר כי ברוך-מאיר בוחר להינשא לצירל, בת אדוניו- אלה הם נישואי תועלת וממון). ברוך-מאיר מכיר במזלו הטוב, מעריך את אשתו ואוהב מאוד את בנו. כסוחר מצליח הוא משקיע ומחדש חידושים בחנותו, וכאדם הוא מתאים את עצמו לחברה, נכנע לחלוטין לרצונותיה של אשתו ומכיר בכך שעושרו בא לו בזכותה. הוא מאופיין בפאסיביות רבה אך גם בטוב לב. (מסופר שאינו מתנהג אל בלומה כאדון, מכיר לה תודה ומביא לה מתנות מנסיעותיו – אולי יש בכך אירוניה וביקורת  כלפיו, על שאינו עושה דבר לשינוי מעמדה בביתו).
 +
(הערה: הזוגיות של צירל וברוך-מאיר היא זוגיות ששיקוליה היו שיקולי מעמד וכסף. בשלב הזה אין אנו מבינים עדיין מדוע אביה של צירל בוחר בברוך-מאיר לבעלה שהרי הם במעמד כלכלי גבוה משלו. בשלב מאוחר יותר מסתבר כי לצירל היה אח שהשתגע, ויש אמונה כי קללה רובצת על משפחתה, כך שאביה חשש שלא ימצא לה שידוך- והוא מחתן אותה עם עוזרו הנאמן).
 +
 +
פרק 3
 +
הירשל בן 17 כשהתחיל לעבוד בחנות הוריו. הירשל אינו חכם ופיקח כמו אמא שלו, ואינו זריז כאביו. אבל יש לו יתרון: "שעושה כל מה שאבותיו אומרים". עמ'13 (דור שני לנכנעות וצייתנות).
 +
ציפו ממנו שיהיה רב, הוא למד תורה בבית המדרש עד שהתחיל להתרחק מלימודיו:  "באותם הימים ניטל כבוד התורה ובחורי ישראל מניחים היו את ספריהם ופורשים לדרך ארץ (מסחר וחיי מעשה), פיקחים נכנסים לבתי הלימודיות ולומדים חכמה שמפרנסת את בעליה, ובינוניים עוסקים במשא ומתן של מסחר. עוד כת אחת של בחורים הייתה שלא היו לא בתורה ולא בדרך-ארץ, שמתפרנסים משולחן אבותיהם ומבלים את ימיהם בדברים שאינם מן היישוב מהם בציונות מהם בסוציאליזם. אלו ואלו אינם חשובים בעיני הבריות, על הראשונים מלגלגים ומן האחרונים מתייראים." עמ' 13.
 +
לאחר שהתרחק הירשל מלימודי התורה, חששה אמו של שיפנה ללימודים חילוניים,  והיא גורמת לו להיכנס עבוד בחנות (העסק המשפחתי). הוא מבלה עם חברים לבית חבורת ציון לא בשל קירבה לרעיונות הציונות. (לא פעיל ולא אידיאליסט).
 +
מסתבר שאימו חוששת לשלוח אותו ללימודים באוניברסיטה בשל סיפור האח שלה שהשתגע. היא תולה את הסיבה לשיגעון האח בלימודים שעסק בהם. ניסו למנוע מהאח ללמוד, קרעו את ספריו- והוא מצא ספרים אחרים, ניסו להרחיקו מהבית והוא ברח ליער, אכל גרגירים ועשבים עד שמת.  (עיר # יער)
 +
המספר אומר כי רצונה של צירל שהירשל יהא רב לא מאהבת התורה היה אלא כדי לכפר על מעשה זקן-זקנה (סב-סבה) שהתגרה ברב העיר שהתנהג ב"חסידות יתרה", וסב-סבה של צירל אמר עליו שדעתו נטרפה.
 +
אותו רב " איחל" למשפחה של צירל שאותו זקן-זקנה וכל בניו תטרף דעתם ומאז- כל דור במשפחה היה בו משוגע. צירל כאמור, ביקשה לכפר על אותו עוון ע"י כך שהירשל יוקדש לתורה, אולם לא כל מה שאדם מתכנן "מסכימים עמו מן השמיים, כל שכן כשאין כוונתו שלמה". עמ' 15 (ביקורת על צירל).
 +
הירשל נשאר לעבוד בחנות המשפחה ומבלה עם חבריו ב"חבורת-ציון".  פעמיים בשבוע הוא משאיל משם שלושה ספרים לקרוא בשבת לאחר ארוחת-הערב. ספר אחד הוא משאיל לבלומה שאף היא יושבת וקוראת. בלומה אוהבת לקרוא- זו אהבה שירשה מאביה (וזכרון ממנו). "אף בחדרה של בלומה נר דלוק ואף היא יושבת וקוראת בספר מן הספרים שהירשל מביא. אהובים עליה הספרים על בלומה שפותחים לה פתחי עולם ומעלים לפניה את ימיה הראשונים שהייתה יושבת עם אביה עליו השלום וקוראת לפניו.  עמ' 16
 +
- מסתבר שחיים נאכט (אביה של בלומה) נשא לאישה את מירל שהייתה מיועדת תחילה לברוך-מאיר קרובה. הכסף עיוור את עיניו של ברוך-מאיר שנישא לצירל.
 +
בשל שגעונו של אחיה של צירל קשה היה לשדך אותה למרות היותה בת יחידה ועשירה. כיוון שאביה ראה שצירל מתבגרת ולא מוצאת שידוך- הסכים להשיאה לברוך-מאיר שעבד בחנותו.
 +
משפחתה של מירל לא כעסה על ברוך-מאיר על שביטל את חתונתו עם מירל.
 +
חיים נאכט-  היה משכיל וידען - כל הימים למד וקרא בספרים. הוא איבד את פרנסתו ולמרות זאת אשתו אהבה אותו וכל מה שעשה היה יפה בעיניה. זהו בית שאין בו ממון אבל יש בו יחסי אהבה ורגישות הדדית (אנלוגיה ניגודית למשפחת הורוביץ).
 +
חיים נאכט סבל מאוד מכך שהתקשה לפרנס את אישתו ואת בתו. היה יושב בחלון ועיניו הכחולות מלאות דמעות וזקנו הבלונדיני "נתון בין שיניו". הוא אמר לבלומה שאינו ראוי להיות אב ובעל כי לא מסוגל לפרנס את משפחתו (מעשב הכליף שהביאו לפניו גנב) אבל, הוא נתן לבלומה מתנה חשובה מאוד: את אהבת הקריאה בספרים, ואמר לה: "בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר." עמ'19
 +
בלומה לומדת בקלות, היא ילדה נבונה ומוכשרת. אביה היה יושב וקורא עימה ומתרגש מהסיפורים בעוד היא עצמה מתוארת בניגוד אליו כאדם מעשי שלא בוכה בקלות.
 +
"מתוך עלבון ומתוך צער" מת חיים נאכט ואשתו ובתו נותרו בחוסר כל, ספריו נמכרו, אחר כך בגדיו, שולחנו ומטתו עד שהיו צריכות לעבור לדירה עלובה וזולה יותר. מירל, האמא, חלתה מצער ומהתנאים הקשים. לאחר שחלתה מירל ומתה- נותרה בלומה יתומה וחסרת כל. בעצת שכניה עברה לגור בבית קרוביה- משפחת הורוביץ, בשבוש.
 +
 +
פרק 4
 +
בלומה יושבת בבית קרוביה וקוראת ספרים בחדרה:
 +
"יושבת לה בלומה בתוך כותלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם". עמ'20
 +
בלומה היא נערה מופנמת (סגורה), ביישנית, חרוצה, שתקנית ומסתגרת.
 +
על אף ש"השכירה" את ידיה לאחרים, אומר עליה המספר:
 +
" כל עצמה של בלומה הן ידיה שהשכירה לאחרים. אבל נשמתה בת-חורין." עמ' 20
 +
בלומה מכירה ויודעת את כל עבודות הבית ואין פינה בבית שידה אינה מגיעה אליה. היא מתוארת כרבת-חן, וברוך-מאיר חש חיבה כלפיה. "ניצוצות של חיבה יוצאים מעיניו לתוך עיניה." עמ' 20
 +
גם צירל מרוצה מבלומה- (סיפור המשרתת העגונה שיום אחד חזרה ונסעה לבעלה שעמד למות- ומאז נעלמה. לצירל היה קשה למצוא משרתת חדשה. באותה תקופה היה אדם בשם דר' קנאבינהוט שהיה סוציאליסט והטיף לשיויון ויחס הוגן כלפי כל המעמדות. בעזרתו החלו המשרתות דורשות תנאים טובים יותר). בלומה עובדת בחריצות, זריזות ו- "חוט של חן נמשך במעשי בלומה. שבע ידיים אינן עושות בשבעה ימים מה שריבה (בחורה) זו עושה ביום
 +
אחד".  עמ' 22
 +
צירל- "כל שמחתה של צירל סעודה נאה. צלי ונא ומבושל, טחול וקורקבן וקיבה, זפקים ממולאים...עד שלא נכנסת צירל לסעודה היא יושבת בינה לבין עצמה וגופה ממלא את הכסא והיא מעבירה לפניה כל מה שעתידה לאכול. וכשנכנסת לסעודה שוחה היא בחיבה על העוף וממלאה את קערתה..." עמ' 22
 +
בלומה מצליחה בעבודות הבית ובבישול " מיום שבאה בלומה חזר העולם לתפקידו..." עמ' 22
 +
 +
פרק 5
 +
"עד שלא הגיע הירשל לפירקו מצא לפני את בלומה. זו בלומה שהייתה בבחינת תאומתו" "בלומה פורחת כשושנת העמקים". עמ' 23
 +
דימויים רבים קשורים בדמותה: תפוח שנפל מהעץ, איברים מלאים, תנועותיה קלות, גלום בה סוד נפלא. בלומה מתוארת כבחורה מסתורית וחידתית. היא מתוארת כקדושה היושבת ליד שולחן עליו מפה לבנה, אור הנר דולק והיא קוראת בספר. הירשל קולט את בלומה בכל חושיו- גם כשהיא אינה עומדת מולו הוא רואה את דמותה בדמיונו והיא נמצאת בליבו בכל יופיה.
 +
כשהוא בחנות הוא חושב עליה ושומע את צעדיה בקומה מעל. הוא מביט בה כל היום, רוצה לחבק אותה- אך מתבייש. יש בתוכו קונפליקט בין השכל ובין הרגש.
 +
הירשל נמשך לנשים והיא במצוקה מפני ששבוש היא עיר שמרנית. באותה תקופה  "הזמנים משתנים והדעות מתחלפות" עמ' 24  למשל: משתנה היחס השמרני כלפי אמנים נודדים הבאים להופיע בעיר: משוררים ומשוררות (זמרים וזמרות) וכל אלה המופיעים על הבמות בשירה וריקודים – "פתאום התחיל העולם נוהג בהם בכבוד" עמ' 24
 +
הירשל מוצא סיבות כדי לשהות בחברתה של בלומה ומתרגש מאוד: רגליו רועדות והוא מגמגם מעט כשפונה אליה בדברים.
 +
הפגישה הראשונה ביניהם (בחדרה של בלומה) היא בסימן השתיקה והמבוכה: " יום אחד נכנס הירשל אצל בלומה. לא הספיק לדבר עימה עד שנזדעדעה הארץ תחתיו, כאדם שנפתחה לפניו מערה ונתגלו לו כל כלי חמד שבעולם. אבל ידיו של הירשל נחרפו פתאום ועמד משתומם. אף היא עמדה תמיהה... נבוכים היו שניהם...פתאום זקפה את שתי ידיה וסידרה את שערה שנסתר מאליו ונתנה לו את ידה ורמזה לו שילך. אבל הוא לא הלך ולא הניח את ידה מידו. באותה שעה האדימו פניהם כבני אדם שעשו דבר שאינו הגון. עמדה והוציאה את ידה מידו ויצתה". עמ' 25
 +
בלומה נותנת יד להירשל כדי לסמן לו לצאת. הירשל לא עוזב את ידה, שניהם מסמיקים כאילו עשו דבר לא הגון, בלומה מושכת את ידה מידו יוצאת. הירשל חושב על כך שיכול היה ללטף את שערה ולחבק אותה, אבל נתן לה לברוח. הוא חוזר לחנותו ומתוך נסיון לא לחשוב עליה- השקיע עצמו בעבודה. צירל מרוצה מכך שהירשל משקיע מאמץ בחנות למרות שלא יודעת את הסיבה האמיתית לכך.
 +
הירשל - למרות שאינו רוצה לחשוב עליה- מחשבותיו עליה חזקות ממנו.
 +
בלומה רגזנית ועצובה (בשל התרחקותו של הירשל)- הירשל מבחין בכך שהיא רוגזת ושותקת ומחליט לשתוק אף הוא, אך הוא נשבר. היגון שעל פניה הביא אותו לידי התרגשות, והוא נכנס אחריה אל חדרה: בחדרה הוא שואל אותה: "מה לך בלומה?" עמ' 28 היא מתיישבת על הכסא היחידי שיש בחדרה ולא עונה.  הוא עומד לפניה כשהוא מתרגש ושותק. "כתלי החדר התחילו מצמתים (לוחצים עליו) אותו ביניהם. כמה קרוב הוא לה וכמה רחוקה היא ממנו." עמ' 28  כשהחליט להושיט את ידו ולקחת את ידה- הסתבר לו שכבר יצאה מהחדר. הירשל נותר לבד בחדרה (הספוג בריח שלה) והניח את ראשו על מיטתה. מבחינתו- " אלף שנים היה ראשו מונח על מיטתה של בלומה. כל היקום נמחה רק הירשל בלבד קיים. דמום שוכב לו לבו מתוק כדבש...פתאום נגעה ידה של אישה בראשו והחליקה את שערו...כיוון שהרגיש בה נינער ויצא."  עמ' 29 . כשהרגיש שבלומה מלטפת את ראשו. תגובתו היא: הוא קם ויוצא מן החדר.
 +
בתחילה הירשל מתרחק וממעיט בשיחה עם בלומה, אולם הם מתקרבים זה לזה ומתחילים לשוחח זה עם זה - כשהם נזהרים מסביבתם. למרות זאת מסתבר שצירל רואה את התקרבותם.
 +
*קיימת אנלוגיה בין שתי הפגישות של הירשל ובלומה בחדרה ובין הפגישה השלישית מול בית עקביא מזל.
 +
 +
פרק 6 – יונה טויבר השדכן
 +
צירל שמה לב להתקרבות בין הירשל בנה ובלומה. היא חושבת לעצמה: "עכשיו הוא משחק עם בלומה, כשיגיע לפרקו ישא אישה ההוגנת לו". עמ' 30 
 +
צירל מסתירה את ידיעתה, ולא מרחיקה ביניהם. בלומה משמשת עבור צירל  "חומה אנושית" (הגנה) המגנה על הירשל מפני נשים אחרות. אבל סכנת הגיוס לצבא הופכת ממשית וצירל מחליטה למצוא שידוך הגון (הולם, מתאים) לבנה. צירל פונה ליונה טויבר השדכן ומבקשת ממנו לדבר עם משפחת גדליה צימליך. (מינה- בתו של גדליה וברטה צימליך- משפחה הגרה בכפר קרוב- מַאלִיקְרוֹבִיק, משפחה אמידה ומכובדת).
 +
דמותו של יונה טויבר השדכן- התכוון להיות רב פוסק. בנסיעתו לקבל "התרת הוראה" (תעודת הסמכה) הוא מתוודע (באכסניה)  לספר בשם "שבילי עולם"  העוסק בגיאוגרפיה (השכלה חילונית). הוא מתרשם מאוד וקורא בספר.  בסופו של דבר לא הגיע לקבל את ההסמכה. מאמר שכתב בעקבות כך והתפרסם היה הצלחה חד-פעמית (ככל הנראה בשל הנושא החילוני) ומצבו הכלכלי הידרדר עד שהפך במקרה לשדכן. הוא נחשב לאדם מקובל, שמבין את בני-האדם ומצליח "לכוון" לדעת אחרים (לדעת מה הם חושבים ורוצים).
 +
הוא מאופיין באמצעות ידיים חלקלקות, והחלקלקות היא חלק מאופיו כשדכן.
 +
הוא נוהג לעשן והעישון שלו מסמל את בטחונו העצמי, ותחושתו שהוא שולט בחברה.
 +
כשדכן עליו להיות ערמומי, ובעזרת השתיקה שלו הוא מערים את כולם, שהרי אדם שותק נדמה שהוא מסכים עם כולם- אבל טויבר מצליח בסופו של דבר לשכנע את כולם לעשות כרצונו. מדרש שם: כיונה הוא מעופף בין האנשים כדי לשדך ביניהם. קיימת גם אירוניה בשמו: יונה היא סמל לשלום, אבל הוא מתואר כמי שמקלקל את כל מה שהבחורים מתכננים (מתכננים= מתאהבים, מעוניינים). לדמותו מתקשרים פעלים אלימים כמו: "מכניס", "הורס".
 +
"כל מה שהבחור מחשב בלבו יונה הורס בהנעת יד, וכל מה שאבותיו של הבחור מבקשים יונה מכניס בלבו של זה, לסוף רואה הבחור את עצמו כאילו הוא נתן עיניו באותה ריבה (בחורה) ויונה הסכים עמו." עמ' 31
 +
{דמותו של טויבר היא דמות משנית שבעזרתה המספר הכל-יודע מבקר את החברה של אותה תקופה- חברה בעלת מוסכמות המתערבת בגורלו ורצונו של הפרט. זו היא ביקורת על מוסד השדכנות (מוסד חברתי המזווג זוגות על-פי התאמה של מעמד, ייחוס וממון)- זהו מוסד שלא מתאים לחברה המתיימרת להיות מודרנית.}
 +
גדליה צימליך- נוהג לקנות בחנותם של משפחת הורוביץ, וצירל מקרבת אותו על-ידי הזמנה לביתה (מנהג לא מקובל באותה תקופה). מינה הבת מתחילה לבקר בשבוש ומבקרת בחנות.
 +
 +
פרק 7
 +
הפרק פותח בתיאורה של מינה (בתם של גדליה וברטה צימליך). מינה מתוארת כבחורה נאה וחסודה שבאה מן הכפר. בעזרת הכסף של הוריה היא למדה בעיר (סטניסלב) בפנסיון לנערות מיוחסות. בעקבות החינוך שקיבלה בפנסיון בעיר היא מתנהגת כמיוחסת ומתלבשת בהידור (לעומת הוריה המתלבשים בפשטות). כשהיא חוזרת לכפר הולדתה בחופשים מהפנסיון היא סובלת (הריחוק מהעיר).  מינה שומעת על כך שמבקשים לשדך אותה-  אך לא אומרת דבר על כך. היא מצייתת לרצון הוריה.
 +
בפרק זה מתוארת מערכת היחסים בין צירל לברוך-מאיר. הרגעים האינטימיים ביניהם הם בישיבה בערב בחנותם לאחר סגירתה וספירת הכסף שהרוויחו. ברוך-מאיר מתואר כאדם פאסיבי החוזר על דבריה של אשתו ולא מוסיף דבר משל עצמו: "דעתי כדעתך צירל". עמ' 38
 +
בלומה מרגישה שמשהו מתרחש למרות שלא שמעה דבר במפורש.
 +
הירידה למרתף: צירל יורדת אחרי בנה למרתף הבית. להירשל נדמה כי האם מעוניינת לעקוב ולבדוק אם הוא מבלה במרתף עם בלומה. לשמחתו מסתבר לו שלא כך הדבר (כשהיא מתחילה לדבר על גדליה צימליך, הירשל טועה לחשוב כי שיחתה נוגעת לענייני החנות.) צירל מנסה לשכנע את הירשל בעניין כדאיות השידוך עם מינה. היא מתארת אותה כנערה משכילה, עשירה ומודרנית. לדבריה: "אוי לעולם שהבריות הולכים אחר ליבם... חס ושלום שיש לי כנגד בלומה כלום. אין הרבה בלומה בשוק... אי אתה צריך לשכוח שהיא עניה, שבחמלתנו שחמלנו עליה הכנסנוה לביתנו ונתנו לה כל מחסורה, ומובטחני בה שהיא מכירה את מקומה ואינה מעמידה את עצמה בינך לבין מזלך כקיר. בן בעלי בתים אתה הירשל, ולגדולה מזו אתה מתוקן... הירשל עמד ושתק... ידיו של הירשל נתרפו... עמ' 40
 +
לאחר דבריה של האם מחזר הירשל אחרי בלומה "אלף דברים יש לו לספר לה". עמ' 40
 +
אבל בלומה מתעלמת, שותקת. הירשל כועס עליה על שתיקתה. לעומת זאת, הוא לא מתנגד למעשי אימו המפרשת את שתיקתו כהסכמה לשידוך.
 +
פרק 8 - בלומה עוזבת את בית הורוביץ.
 +
בלומה עוזבת את בית משפחת הורוביץ בהפתעה. הירשל ממשיך לחשוב עליה:
 +
"הרוצה לראות את בלומה יעמוד ויצפה בלבו של הירשל, שבבית הורוביץ אין רואים אותה. בלומה מצאה לה מקום בבית אחר. כל הימים הייתה דרה את הורוביץ, פתאום נטלה מטלטליה ויצתה." עמ' 41
 +
עזיבת בית הורוביץ עבורה היא כמו יתמות שנייה. היא עוברת לגור ולעבוד בבית משפחת תרצה ועקביא מזל.
 +
מינה מתחילה לבקר (בהזמנת צירל) בבית משפחת הורוביץ  כשבאה לבקר בשבוש. (הזמנה שלא הייתה מקובלת באותם ימים). יום אחד פוגש בה הירשל במקרה בביתו (הוא שומע קול מחדר האורחים). בלומה נמצאת במחשבותיו כל הזמן, למרות עזיבתה. הוא חש שהיא: "בבחינת תאומתו שריחקוה הימנו בזרוע". עמ' 43 
 +
במחשבותיו עליה לא עולה על דעתו הדאגה לשלומה ולתנאים בהם היא חיה. בדמיונותיו הוא מצפה שבלומה "תעשה מעשה" (תהיה אקטיבית) ומתאכזב כשאינו שומע ממנה.
 +
בלומה משכיחה את צערה בעבודה קשה בבית משפחת מזל. הם יודעים להוקיר את מסירותה וחריצותה ואף דואגים לה כשהיא עובדת קשה .
 +
הירשל עובד בחנותו של אביו, ממשיך לחשוב על בלומה, ומאשים את בלומה ש "אילו הראתה לו פנים שוחקות לא היה מקום למינה." עמ' 44
 +
הירשל ניסה להתנגד לאמו, אך היא מרככת אותו בהתנהגות רכה ובחיבה (אותה חיבה שמנעה ממנו כילד, וכעת היא משתמשת בה כמניפולציה. היא גם המקור לכאב על בלומה, וגם המקור לנחמה בחיבה שהיא מראה לכאבו).
 +
לצירל יש השפעה גדולה על בנה כשהיא מתנהגת איתו ברכות.
 +
סופיה גילדנהורן – חברתה הנשואה של מינה, שאיתה היא מרבה לבלות. מבוגרת ממינה בשנתיים ונראית צעירה ממנה בשנתיים. נשואה לסוכן נוסע של חברת ביטוח (יצחק גילדנהורן). בעלה מרבה בנסיעות ובהיעדרות מביתו, אך כשחוזר לביתו- מרבים להתארח אצלו חברים למאכל, משקה, משחקי קלפים והיתולים.
 +
 +
פרק 9 - מסיבת החנוכה אצל סופיה גילדנהורן הופכת למסיבת האירוסין של מינה והירשל.
 +
סופיה זכתה בלוטו ובכסף הכינה סעודה לחנוכה. משפחת הורוביץ מוזמנת. צירל שולחת את הירשל למסיבה לפניהם (מסתבר כי מדובר במהלך מתוכנן). הירשל מרגיש בודד ומבולבל בין האנשים הרבים שבמסיבה. המשתתפים במסיבה הם אנשי העיר והם עסוקים באכילה, שתיה, משחקי קלפים והתלוצצויות על שמותיהם של אנשי העיר. (הכוח של הפרט על הכלל)
 +
העשן הרב (עשן הסיגריות וריח האוכל-טיגון הלביבות) מבלבל את דעתו של הירשל והוא רוצה לצאת מהבית. עולה על דעתו שעלולים לחשוב שהוא גנב משהו מהבית והוא מוציא את כיסיו החוצה כדי שלא יחשדו בו. באותו רגע נכנסת לבית מינה. הוא מגיב בשמחה למראיה ומתחיל לשוחח עימה. "אלף דברים סיפר הירשל למינה. מימיו לא הרבה שיחה כבאותה שעה... דמומה עומדת מינה לפני הירשל...והיא בולעת כל מלה וכל דיבור... ושוב היה הירשל מדבר ומינה שותקת".  עמ' 50
 +
מינה מופתעת מצומת הלב של הירשל.
 +
הקהל במסיבה שם לב לקשר שנרקם ביניהם. הירשל מסמיק ממבוכה.
 +
כולם מברכים את הירשל, והוא שותק ממבוכה.
 +
"לא כמות שחשב הירשל חשבו עליו מלמעלה. ארבעים יום קודם יצירתו כבר יצתה בת קול ואמרה בת גדליה להירשל. קם ונטל ידה של מינה ואחז בה כמה שאחז. דבקה ידה בידו ואור חדש האיר את עיניה..." עמ' 51 -52
 +
כוונתו של הירשל כשאחז את ידה של מינה מתפרשת לא נכון (הירשל רצה לומר לה: "איני חייב בעלבונך" - בהתייחסו לטעות בפרשנות השיחה ביניהם ), ומיד מברכים אותם במזל טוב של אירוסין. סופיה רצה אל מינה חברתה ומנשקת אותה (מבקשת ממנה לספר לה כיצד הירשל גילה לה את אהבתו...). מייד מקיימים טקס אירוסין ושוברים צלחת תוך קריאת מזל טוב, מזל טוב. רק אז- שולחים לקרוא להורים של שניהם. "לבם של אבותיהם הרגיש שהגיעה שעת חיתוך גורלם של בניהם ובאו." עמ' 52
 +
הערה: הדרך בה מתוארים האירוסין החפוזים של הירשל ומינה מדגישים את העובדה שהירשל פאסיבי, ובשל כך יכולה אימו לנהל את חייו. הוא מבין את מצבו, סערה מתחוללת בנפשו-  אך הוא לא מסוגל לעצור את ההתרחשויות. במקביל- קיים הלחץ החברתי:    הירשל הוא כלי משחק בידיהם של הכלל (אנלוגיה למשחק הקלפים).
 +
 +
פרק  10 - המשך ההתרחשות מהפרק התשיעי.
 +
הירשל מרגיש מבולבל מאוד. מסביבו כולם חוגגים באכילה ושתייה. הוא מבין את מצבו, ולא יודע מה יאמר לבלומה. בנפשו מתחוללת סערה והוא נזכר בדוד שלו (אח אימו) שעליו סופר שהשתגע. הירשל מטיל ספק בכך שהוא משוגע: "אפשר שאחי אמי לא היה משוגע, ומה שעשה מדעת עשה". עמ' 56
 +
מאוחר יותר באותו הלילה, עומדת משפחת הורוביץ מחוץ לביתם כשהמשרתת החדשה נעלה את הדלת מבפנים ונרדמה. צירל דופקת בכעס וצעקות על הדלת, כולה טענות והיא משווה את בלומה החרוצה אליה. 
 +
 +
פרק  11
 +
הירשל מתעורר בבוקר וחושב על אירועי יום האתמול. הוא סבור שעליו להפסיק לחשוב על בלומה ולתת את לבו לארוסתו מינה. הוא נזכר כיצד מינה עזרה לו להימלט מבדידותו (במסיבת החנוכה), ושוב הוא מאשים את בלומה, שהכל קרה כי היא "בלמה את עצמה" עמ' 60. הוא מבין שמינה רחוקה מלבו אבל הוא אינו יכול להימלט ממנה הקונפליקט הפנימי בנפשו של הירשל מתגבר. קשה לו להשלים עם אירוסיו למינה. הוא מתחיל לדמיין אודות דרכי בריחה מהאירוסין הללו: בריחה לאמריקה (באותם הימים כבר יש הגירה משבוש לאמריקה), צמחונות, הימנעות מאכילה (האכילה מאפיינת את שתי המשפחות - מוטיב).
 +
 +
פרק 12 - האירוסין בבית הוריה של מינה (משפחת צימליך)
 +
במוצאי שבת צימליך שולח את מרכבתו לקחת את משפחת הורוביץ מהעיר (שבוש) לכפר בו הם גרים (מַאלִיקְרוֹבִיק).  (על פי המנהג האירוסין נחגגים בבית משפחת הכלה).
 +
צירל וברוך מאיר מתרשמים מהמחווה, הירשל לעומתם היה רוצה להיעלם.
 +
בבית משפחת צימליך משאירים את הירשל ומינה לבדם, כשהפעם (בניגוד למסיבת חנוכה) מתקשה הירשל לנהל שיחה עם מינה. הוא חש מבוכה. ואז עולה במוחו המחשבה: "אין לי
 +
אלא להוציא דבר מגונה מפי ואני נפטר ממנה לעולמים. אבל חיבת כבודו עיכבתו."עמ' 65
 +
-באופן מפתיע הוא מתחיל לדבר ללא הפסקה ומתברר שמינה בכל זאת מוצאת חן בעיניו. הנושאים עליהם מדבר: דיכוי הפרט ע"י הכלל ועוד. מינה נהנית לשמוע את דבריו, ומתפעלת ממנו.
 +
את דבריו קוטעת צירל. הוא לא שמח בכך, והוא מושיט יד למינה. לאחר שעה קלה באה המשרתת להזמינם לסעודה.
 +
 +
פרק  13 - ארוחת האירוסין
 +
יונה טויבר השדכן מוזמן גם הוא (ונכוחותו מציינת את "חתימת העסקה" - האירוסין).
 +
הארוחה היא סעודה מפוארת והאורחים נהנים. צירל מתוארת כמי שאוכלת הרבה מתוך שמחה. גם יונה טויבר אכל הרבה. הירשל- לא אוכל כמעט כלום ונזכר בדוד המשוגע שהיה צמחוני. הוא מביט בזלילה הגדולה וחושב לעצמו שייתכן שצמחונותו של הדוד שהייתה בריאה יותר, נתפסה בעיני כולם בטעות כשיגעון.
 +
כשמגישים את הקינוח המתוק הוא לוקח פרוסה גדולה ונזכר בעוגות שהביאה בלומה ביום הראשון לבואה לביתם (זאת הסיבה שהוא מתחיל לאכול).
 +
 +
פרק  14 - קצת מידע על משפחות הורוביץ וצימליך
 +
ברוך-מאיר מתואר כאדם שהיו לו יחסים טובים עם כולם. מלבד אותו אירוע בו בחר באדם אחד על פני אחר כראש העיר. אבל בינתיים הדברים הסתדרו. ברוך-מאיר היה עוזר למי שבא לבקש ממנו נדבה. בית הורוביץ היה עומד במרכז העיר, ולא גדול יותר מיתר הבתים שבשורה, הוא שונה בשל שובך יונים נטוש, שבעבר אביה של צירל גידל בו יונים.
 +
בקומה התחתונה- החנות הצרה והארוכה, בקומה העליונה- דירה גדולה בה גרה משפחת הורוביץ. תפקידה של צירל בחנות- לשוחח עם הלקוחות. בשיחות הללו לומדת כמה כסף יש לאותו אדם. כך היא למדה על עושרו של גדליה צימליך המחותן- שעושרו לא ניכר במראהו החיצוני. כשצירל מבינה שהוא איש עשיר היא מקרבת אותו אל המשפחה ע"י הזמנה אישית לביתה (מעשה לא מקובל).
 +
הירשל- היה אדם נוח לבריות (אנשים) ולא התגאה בעושרו. משפחת הורוביץ ומשפחת צימליך הן משפחות מקובלות בשבוש.
 +
גדליה צימליך- למרות שהתעשר תמיד חשש לחזור ולהיות עני. זכורים לו הימים הקשים בצעירותו כשהוא והוריו היו הולכים לישון רעבים. הוא נישא לבת של חוכר בית המזיגה (פאב) שבכפר. במשך הזמן התמזל לו מזלו ובעל הכפר החכיר לו אדמות. כשהפך לחוכר המשיך להיות צנוע ונדיב כלפי אחרים.
 +
החרדה לחזור ולהיו עני פסקה כשנולדה הבת- מינה. הוא הפך להיות חרד לשלום הבת.
 +
ברטה אשתו - אישה חרוצה ולא יושבת עם חברותיה לרכל. גם היא הייתה צנועה ולא התגאתה בעושרה.
 +
 +
פרק  15 - ההכנות לחתונה
 +
אנשים בשבוש מברכים על הנישואין. היחסים בין שתי המשפחות טובים. משפחת הורוביץ מוזמנת לכפר ושני המאורסים נפגשים שוב.
 +
הירשל נדמה בעיני עצמו לחולה שמטפלים בו. שתיקה יש בין הירשל למינה בפגישות הללו. הירשל חושב על כך שאמור להיות לו טוב אבל לבו עצוב. מאכלים טובים, אויר כפר טוב, כבוד, עושר ורכוש לא עושים אדם שמח ומאושר- משהו חסר להירשל.
 +
ביתו של עקביא מזל נמצא בסוף (קצה) העיר והירשל גר במרכז העיר. יונה טויבר כבר קיבל את שכר השדכנות שלו והוא מסתובב בעיר ומשוחח עם הירשל על נושאים שונים.
 +
ההכנות לחתונה בעיצומן- הירשל עסוק בבגדי חתונתו. צירל דואגת שיתפרו לו בגדים לשבת וליום חול. כך גם מינה -תופרים לה את בגדי כלולותיה (דואגים לקנות הכל בשבוש).
 +
ברטה קונה בנדיבות ומכל טוב. במהלך ההכנות, כשמינה באה לשבוש היא אינה מתארחת בבית הורוביץ (מטעמי צניעות), אלא בביתה של סופיה גילדנהורן חברתה הטובה. היא חולקת איתה את מיטתה כשהבעל (סוכן הביטוח) בנסיעות. סופיה הנשואה משתפת את מינה בפרטים אינטימיים שבין בעל ואישה- ומינה חשה נבוכה מכך.
 +
הירשל עולה לתורה לפני החתונה. בבית הכנסת נהוג להושיב את החתן במקום קבוע שהוא מקומו של זקן אחד. הזקן שמח לוותר ולפנות את מקומו הקבוע לאותם חתנים. אולם- "כשהוליכו את הירשל לשם לא הניחו הזקן לישב במקומו. אמר, אינני רואה בו צורת חתן" עמ' 85  (רמז מטרים).
 +
מתגלה סכסוך בין המשפחות בנוגע למקום החתונה, שהרי לפי המנהג הטקס נערך בבית משפחת הכלה. משום שבית שמשפחת צימליך מחוץ לעיר מחליטים שיהיה נוח יותר לקיים אותו בשבוש- וברטה וגדליה מסכימים.
 +
 +
פרק  16 - החתונה
 +
באותו יום שנישאו הירשל ומינה היו חתונות נוספות, אך זו שלהם בלטה ביותר. הגיעו אליה אורחים  מחוץ לארץ, ברטה שלחה לקרובים בחו"ל כסף שיוכלו לבוא לחתונה. היא ובעלה לא התביישו בקרובים העניים שלהם. האח של ברוך-מאיר לא יכול היה להגיע בשל מצבו הכלכלי והוא שלח ברכה בצורת שיר שאליו חיבר דולר אחד. (לאח הייתה חנות קטנה והוא נהג לכתוב שירים). הירשל לא זכר את הדוד הזה (לעומת הדוד מצד אימו- זה שהשתגע, שאותו זכר).
 +
חתונתם של הירשל ומינה נחגגה ברוב פאר- שהרי שניהם בנים יחידים. בלומה יודעת על החתונה אך אינה מתמרמרת ונאנחת. בלומה אהבה את הירשל אך מכוון שנישא לאחרת- לא חשבה עליו. הירשל ומינה חיוורים. הנר שהדליקו לכבודם כבה (סימן רע לזוג). גם הירשל לא שם לב לכך, אך נזכר בסיפור על כת בהודו שבה זוג הרוצה להתגרש- מדליקים עבורו שני נרות ומחכים. מי שנרו כבה ראשון- הוא זה שעוזב את הבית (ולא חוזר לעולם). הירשל הביט בנר שכבה.
 +
 +
פרק 17 – החיים לאחר החתונה
 +
בדירתם של הירשל ומינה שני חדרים, מלבד המטבח שבו ישנה המשרתת. בחדר הגדול ניצבות שתי מיטות זו לצד זו, מראה גדולה ושולחן בעל שישה כסאות. שני ארונות בגדים- אחד להירשל והשני למינה. החדר הנוסף ריק - ומיועד לילדים שיוולדו. יכלו לדור בבית ההורים, אך סופיה החברה יעצה למינה שכדאי להם לגור בדירה משל עצמם.
 +
עברו 7 ימי חגיגות החתונה והירשל חזר לחנות. הוא עייף ומרבה לפהק. כשחוזר לביתו מינה מקבלת את פניו לפעמים בחיבה ולפעמים לא. הוא לא מבין אותה. יש ביניהם שתיקה. הימים עוברים להם. הירשל עובד בחנות ומינה לפעמים יוצאת מהבית לבקר את חברתה ונכנסת לחנות לבקר את בעלה. הירשל מעדיף לחזור הבייתה ולמצוא אורחים ולא להיות עם אישתו לבד. קשה לו להיות קרוב אליה.
 +
בחג  הסוכות הירשל ומינה נוסעים לכפר הוריה. הם ישנים בחדרה הישן של מינה שאליו הכניסו מיטה נוספת. הירשל ממעיט בשינה כשהוא בכפר. מינה ישנה עד מאוחר. בארוחת הבוקר מינה מתקרבת אליו אך הוא זז ממנה כי לא אוהב את את ריח הבושם שלה (מי קוֹלוֹניָה). הירשל אוהב את בישולי חמותו ובצירוף אויר הכפר הטוב - יש לו תיאבון והוא מרבה באכילה. "כבר שכח הירשל תורתם של צמחונים בגנות אכילת בשר ודגים..." עמ' 99
 +
"הירשל שתק ואכל. כנגדו עמד העוף חרסיני (עשוי מחרסינה) כשחרטומו (המקור) זועף".עמ'99  מינה יושבת חיוורת וצנומה וממעטת לאכול.
 +
האווירה בפרק: "מנוחה נעימה שרויה על הסוכה... החדר כגן עדן". עמ' 100
 +
 +
 +
פרק  18
 +
הירשל ומינה חוזרים אל ביתם. הם גרים בדירה יפה ומסודרת. "אי אפשר לומר שהם שמחים ואי אפשר לומר שאינם שמחים, אלא שביתם מתוקן ואינם חסרים כלום." עמ' 101
 +
מינה סורגת ואביה חושב על כך שסריגתה איננה נגמרת. היחסים בין שתי המשפחות טובים. הם נוהגים להיפגש לסעודות בביתם של הירשל ומינה. גדליה מביא מהכפר ירקות ופירות ויש שפע של אוכל. המשרתת מבשלת (לביבות) וצירל נהנית מאוד.
 +
הירשל רזה מדי לדעת חמותו (ואמירה זו מביכה אותו).
 +
"הירשל נעשה כבריה (אדם) חדש שמח עם הבריות ודעתו מעורבת עם כולן". עמ' 105
 +
מינה מתרפקת על הירשל, אבל ליבו רחוק ממנה. הוא שואל עצמו: מדוע היא מתרפקת עלי (לא נוח לו), מבחינתו היא כמו בגד שלובשים אך אינו מחמם.
 +
 +
פרק  19  - ההריון
 +
מינה מנסה להתקרב להירשל. הוא לא משתף אותה ומרגיש שהיא מטרידה אותו. היא טוענת כלפיו שהוא לא אוהב אותה. מינה נכנסת להריון. צירל וברטה מאושרות. ברטה מרבה לשהות בביתם בגלל ההריון. מינה שוכבת במיטתה ואמא שלה מטפלת בה.
 +
"דומה מינה לתינוקת שאבריה נחלשים". עמ' 107
 +
מינה שמה לב להתרחקותו של הירשל והיא מאשימה אותו שהוא חושב על סופיה חברתה, שהוא נמנע מלשהות איתה ביחידות ושהיא משעממת אותו. היא טוענת שאינו אוהב אותה. היא מבקשת שינשק אותה על פיה והיא שואלת אם הנשיקות עולות לו כסף שהוא ממעיט בכך. מינה שומעת ממנו על דודו שהשתגע. הירשל אומר שדודו היה שפוי ועשה עצמו משוגע- כדי שלא יחתנו אותו עם אשה שהוא לא אוהב וסובל. הוא מאשים את החברה שמכתיבה לאדם כיצד לחיות. סיפור החתול: כדי ל"שעשע" את מינה הוא מספר לה על אדם שהשיאו אותו בעל כוחו לאישה שלא אהב (ביקורת על השדכנות ורמז לנישואיהם). כשרצה להיפטר מאשתו הלביש לחתול את התפילין שלו מה שגרם לזעזוע ולגירושין. אח"כ הוא נישא לאישה שבחר בעצמו והוא מאושר. אותו אדם הוא זה שחיבר מילון הנמצא בספרייתם של הירשל ומינה-כשמינה פותחת את ארון הספרים שלהם- נופל ספר זה מידה והיא בועטת בו אל מתחת לארון. חל ריחוק ביניהם בגלל הירשל והוא מתרחק ממנה.
 +
 +
פרק  20 - הגעגועים לבלומה
 +
"מיום שפרשה בלומה לא ראה אותה. כל יום היה מצפה לה שתבוא לחנות, שהרי בית מזל רגיל לקנות בחנותו. אבל כל ציפוייו של שווא. בלומה לא באה והירשל לא פסק מלהגות (לחשוב) בה... צייר לו דמות דיוקנה (דמותה) בדמיונו... אף על פי שעברו ימים הרבה ולא באה לא נתייאש מלראותה. אמר אם אינה באה מעצמה אני מושכה על כורחה... אבל כל מחשבותיו לא הועילו, כמה שהגה בה לא באה. אף על פי כן לא נתייאש מלראותה... הירשל שנשתנה לאחר חתונתו חזר להיות כבתחילתו. ביתו שהיה הומה מאורחים דומם. אין אדם יכול לשנות את טבעו, ואם שינה בידוע שיחזור בו...הירשל שעמד להיות אב עדיין נהג כבחור". עמ' 113
 +
הוריו רואים שליבו לא שלם אך לא עולה בדעתם שהוא מתגעגע אל בלומה. וכך הם שולחים את הזוג לכפר (מאליקוביק) לנוח- אך המקום משעמם את הירשל. הזוג חוזר לעיר מתוך מחשבה שבין חברים- ישתפר מצב רוחו. הירשל מבלה עם חבריו הציוניים (אף על פי שאינו כזה). בילוי זה טוב עבורו מפני שכך הוא יכול להימנע מקירבתה של אשתו.
 +
בפרק זה מתוארת דמותו של הירשל כמי ש "אינו דוחק רגלי אחרים...אינו מתאווה לשום נשיאות... ענוונותו ניכרת בשתיקתו...אינו גאוותן... כל מה שמטילים עליו עושה"  עמ' 114 -115
 +
שבוש פסקה להיות עיר קטנה והפכה לעיר מסחר.
 +
 +
פרק  21 - טיולים באוויר הצח... מביאים את הירשל לקצה העיר.
 +
מתוך רצון לעזור להירשל (הם רואים שליבו אינו שלם ומתייעצים עם רופא) שולחת אותו צירל לטייל ברגל כי אוויר צח טוב לבריאות. וכך בכל יום לקראת סגירת החנות צירל מצווה עליו לקחת את מקלו ומעילו ולצעוד להנאתו. "קשים היו טיוליו להירשל, הדרך הביאתו לידי שיעמום... אחר ימים מצא לו תכלית... כשהיה יוצא מחנותו היה פונה והולך לו למקום אחד לצידה של העיר, הולך ומטייל שם... כיוון שמגיע לאותו מקום מסתיר עצמו שלא יראוהו, כשיכור שמזג כוס לעצמו ומתיירא שמא יבואו ויוציאהו מידו... מקום זה.. רחוב בית הכנסת נקרא (לזכר בית הכנסת הגדול שהיה שם ונחרב בפרעות)... היום אין אדם מישראל דר שם חוץ מעקביא מזל... מיום שעקרה (בלומה) דירתה לא זכה לדבר עימה... שוב אין הליכתו קשה עליו. הרגל שנתרגל נעשה טבע..." עמ' 117 -119
 +
"...מגיע אצל ביתו של מזל, מציץ בו ומקיפו, מקיפו ומציץ בו. מימיו לא נכנס לבית ולא ראה מה שבפנים, אך ליבו מגיד לו שאור זה שיוצא מן החלון הצפוני אור של בלומה. כאדם שעומד בליל תשעה באב שהשמיים נפתחים בו (שעה מתאימה לבקשת רחמים ביהדות) ונושא עיניו למעלה כדי לבקש רחמים על עצמו כך עומד הירשל כלפי חלונה של בלומה. מה שאלתו (בקשתו) של הירשל... שתפתח בלומה את חלונה ויראנה".עמ' 120
 +
הירשל יוצא לטיולים הללו גם אם יורדים גשמים עזים. לצירל נראה הדבר משונה, אולם היא לא אומרת דבר כי היא חוששת שיפסיק ללכת להנאתו ובריאותו.
 +
הדבר היחיד שמפריע לו: הוא מוצא פעמיים את גציל שטיין עומד ליד ביתו של מזל. (גציל שטיין עובד כשמש בחנותו של הורוביץ, כך שהירשל מכירו).
 +
 +
פרק  22 - גציל שטיין
 +
גציל שטיין- בנוסף להיותו עוזר (שמש) בחנותו של הורוביץ הוא הופך לפעיל מרכזי בחבורת פועלי ציון. כך הוא מנסה להתקרב לבלומה נאכט שמוכרת כמי שהיא אומנם משרתת אך "יודעת סֵפֶר". בלומה לא משתפת פעולה: "אלוקים שבשמיים יודע מפני מה אזניה של בלומה אטומות. אלף פעמים הרצה גציל את שאלתו (בקשתו) לפניה והיא לא נתנה לב לדבריו. מפני מה מרחיקה בלומה את גציל, וכי לא בחור מסויים הוא, וכי אינו מרוויח את פרנסתו? כל עוזרת בית מביטה עליו בעיניים יפות, והיא לא די שאינה מקרבתו אלא שמרחקתו. כלום עדיין ליבה נתון להירשל, והרי הירשל נשוי וכל שעריו נעולים לפניה. אפילו לחופתו לא באה..."עמ' 122
 +
(גציל שטיין מתואר כמי שמפרנס את משפחתו, את הוריו ושלוש אחיותיו. הוא מקנא בשני אחיו הגדולים שברחו לאמריקה, אלא שהוא מרחם על האם- שהיא ענייה ובעלת דוכן בשוק ומתפרנסת בקושי).
 +
 +
פרק  23 - הפגישה ליד שער בית משפחת מזל.
 +
"אחר ימים חזר הירשל למקום שחזר. נצטמצם העולם ולא נשתייר לפני הירשל אלא רחוב זה שבלומה יושבת בו. שוב מקיף הירשל את ביתו של מזל ותולה עיניו בחלון הצפוני שנר דלוק שם... ליבו של הירשל אומר לו אורה של בלומה הוא... וצא והתדיין עם אדם שליבו שבור." עמ' 125
 +
הירשל מסתובב סביב הבית מתוך ציפייה שבשלב מסוים בלומה תצא ותפגוש בו.
 +
"אלוקים שבשמיים עשה שבלומה יצתה... באותה שעה הקיף הירשל את הבית כדרכו ושמע שנפתח שער. רוח באה ופתחה את השער... של הגן. ואחר הרוח קול רגליה של בלומה שירדה לסגור את השער. ראתה בלומה אדם אחד שעומד שם, שאלה בלומה לאותו אדם מי כאן, השיב הירשל אני כאן, נרתעה לאחוריה וחזרה". עמ' 125
 +
"עצוב עצוב הלב, עצוב עצוב ומבוייש. כל פעם היה תופס ראשו וצועק מה אירע, מה אירע? הגשמים טיפחו על פניו וזיעה ביצבצה מגופו, ואת מקומו לא הניח. לא שציפה שבלומה תצא ותפייסו, אלא שעמד כאדם שכבש לו מקום ושומר עליו... דמומים דמומים ירדו הגשמים... איקונא (דמויות) של בלומה מפציעה (מתגלה) ועולה לפניך כביום שהחליקה את ראשך כשניכנסת לחדרה והיא ברחה וחזרה ובאה. הניח הירשל ראשו על כפות המנעול והתחיל בוכה". וכך היה עומד אצל הדלת ובכה. כל מימי גשמים נתכנסו לתוך נעליו... לבסוף פסקו הגשמים והלבנה (ירח) יצתה, ניגב את עיניו ונתן דעתו (חשב) לחזור לביתו, אלא מאחר שהמתין המתין. מדוכדך... עמד הירשל לפני בית דירתה של בלומה. הבית הבהיק לאור הלבנה והחדר הצפוני האיר, זה האור שהירשל טעה לחשוב שהוא של בלומה, אבל האור אינו מאיר כל הלילה. עד שהביט בו כבה. נזכר הירשל הנר שכבה בחופתו ונזכר באותה כת הודית שכשאיש ואישה מבקשים להתגרש הם מדליקים שני נרות, נר לאיש ונר לאישה, מי שנרו כבה תחילה פורש והולך לו. בשעה שכבה הנר תחת חופתו לא היה הירשל עצב כבשעה שנזכר במעשה." עמ' 126
 +
 +
"מיום שהרגיל רגליו אצל אותו בית לא היה בצער שכזה. גרונו מכווץ, שפתיו משורבבות, אינו יודע אם קר לא אם חם לו, אלא ברור לו שיחלה, והוא מתיירא לא מן החולי אלא מפני שמיטתו סמוכה למיטתה של אישתו... סוף סוף חזר הירשל לביתו, הגבר (התרנגול) קרא וכלי השעות (השעון) השמיעו שנים- עשר קולות (צלצולים)". עמ' 126 – הירשל מדמיין  שיספר למינה (לכשתשאל היכן היה עד עכשיו) שהיה אצל בלומה אהובתו (דיאלוג פנימי).
 +
הירשל חולץ את נעליו הרטובות ונכנס בשקט למיטתו, מינה ישנה כבר כמה שעות. הירשל התכסה בשמיכתו ונרדם. שנתו הייתה מתוקה והוא התעורר למראה חמותו. הוא רומז לאישתו שתבקש מאמה לצאת מהחדר, קם התרחץ ויצא להתפלל. בדרך נזכר בבלומה- ונתעצב.
 +
בלומה לבושה בשימלה אפורה המצניעה את יופיה. "אלוקים שבשמיים יודע מפני מה לא זכה הירשל לישא (להינשא) את בלומה... יש באילומן (חוזקן, עוצמתן) המכחיל של עיניה שאינן שוחקות ואינן בוכות דבר מה שזוקק (מחייב, מצריך) את כל אדם להכיר שאינה כשאר הנערות". עמ' 129
 +
גציל שטיין ודוקטור קנאבינהוט ניסו לחזר אחרי בלומה- אך היא דוחה את שניהם. המספר מזכיר לנו שבלומה "נתנה את עיניה בבחור בן טובים הירשל הורוביץ שמו, לא מתוך שרצתה היא או שרצה הוא, אלא עד לא הגיעה לפרקה מצאה לפניה את הירשל, זה הירשל שהיה בבחינת תאומתה... מה שעלה להירשל אנו יודעים, מה שעלה לבלומה אין אנו יודעים, כשאדם מדבר עם בלומה מבצבצת חתימת שחוק (חיוך קל) על שפתיה כאילו אומרת אף על פי שנטרדתי מחיכו של המזל עדיין בסיסי שלי קיים." עמ' 130
 +
 +
פרק  24 – הירשל לא אוכל ולא ישן- היחלשות הגוף והנפש.
 +
איום הגיוס לצבא מרחף מעל הירשל. בעבר ניתן היה לשחד אותם כך שלא יגייסו אותו, אולם לאחרונה אין אפשרות כזאת. כדי לא להתגייס החלו הבחורים להפסיק לאכול, לשתות ולישון. דבר זה גורם לכך שהירשל נחלש והופך עצבני. חולשתו הפיזית של הירשל ומצבו הנפשי מביאים אותו לידי חוסר שינה. בלילות כשהוא ער הוא שומע את נשימותיה של אשתו, מריח את ריחה- וחש רתיעה ממנה. מחשבות רבות הוא חושב שהוא שוכב ער במיטתו. הוא מקבל כל מיני עצות כיצד להירדם בלילה (שתייה חריפה), העצות הללו לא עוזרות לו.
 +
מי שאינו ישן בלילה שומע את כל קולות הלילה. קריאת התרנגול בחצות הלילה מטרידה את מנוחתו של הירשל (וחוזרת מספר פעמים בפרק זה). הוא נזכר בסיפור אודות שתי שותפים שיצאו לדרך ואחד מהם נמצא הרוג. לא יכלו לחשוד בחברו (השותף השני), עד שיום אחד כשהשותף (שנותר בחיים) ישב באכסניה וכתב מכתב לאשתו, קפץ על שולחנו תרנגול וטינף את הנייר. תגובתו הזועמת הייתה "קרע את התרנגול בחמתו" עמ' 133. מכאן הסיקו שהרג גם את חברו.
 +
הירשל נזכר בדודו (אח אימו), ובכך שלא ראה מימיו את תמונתו. במחשבותיו הוא מדמיין את דודו "מהלך יחידי ביער, מפני שאין לו מקום אחר בעולם...זה אחי אימו של הירשל שהגלוהו אבותיו מביתם, מפני שיצא חוץ לשורה." (הסבר: לא עשה מה שציפו ממנו) עמ' 133
 +
והירשל ממשיך לדמיין: " לא כל לילה מרעיש בעל הדמיונות את היער. פעמים האילנות עומדים ושותקים והחמה נינוחית עליהם וציפורים טסות ומצייצות ועשבים ופטריות מעלים ריח טוב ודודו אחי אימו שוכב לו ומביט לפניו שמח שהוא יחידי לעצמו ואין לו דבר עם בני אדם. כשהוא רעב מלקט לו גרגירי יער ואוכל וכשהוא צמא שותה מים מן המעיין, לא כשאר כל אדם שבדו להם בתים וחנויות ולקוחות ונשים".עמ' 133
 +
צירל וברטה מנסות לעזור להירשל לישון ומסדרות לו את המיטה בעצמן בתקווה שירדם. אבל נאמר שרק בלומה ידעה לסדר את מיטתו כך שירדם בלילה, ומהזמן שבלומה עזבה את ביתו- עזבה גם השינה שלו. הירשל סובל מאוד, מתוח וראשו כואב- בשל חוסר שינה.
 +
 +
פרק  25 – חוסר השינה- פניה לרופאים
 +
הירשל פונה לעצת הרופא. ושכהוא מחכה מחוץ לחדרו של הרופא הוא מחפש גפרור להדליק את הסיגריה הוא נזכר באותו ערב (מסיבת חנוכה) שגם אז הוא חיפש גפרור להדליק את הסיגריה שלו וחושב ש- "אילמלא לא באה מינה..."עמ' 135  (הוא חושב על האפשרות שמינה לא הייתה מגיעה והדברים היו מתגלגלים אחרת...). הירשל מנסה לנחש האם הרופא מסוגל לעזור- על ידי כך שהוא מביט בתגובותיהם של החולים היוצאים מחדרו של הרופא (האחת יצאה מחייכת, אחר יוצא ופניו רציניות, אישה אחת שנכנסה צווחת בתוך חדרו- והירשל משער השערות שונות בנוגע לטבעו של הרופא).
 +
לאחר שהרופא שומע את דבריו של הירשל הוא מייעץ לו לטייל באוויר הצח- האוויר הצח משמח את הלב, מחזק את הגוף, מוסיף כוח, מרבה תיאבון וכל אלה יביאו אותו לידי שינה. הוא ממשיך ואומר שעליו לשפשף את גופו במים קרים ולשתות חלב חם- אך שלא ישתמש בתרופות שמרעילות את הגוף. כל עצותיו של הרופא אינן עוזרות. אבל- הירשל נרדם בחדרו של הרופא. רופא אחר, שמבקר את מינה (בהריון) נותן להירשל תרופה לשינה. הוא חוזר מהעבודה ומתכונן לשינה. צירל מגיעה ובודקת את מיטתו ונותנת לו את התרופה המרדימה. מינה מכבה את הנר "החדר אפל כקבר" עמ' 137.
 +
הירשל נבהל מהחושך וחושש שהתעוור והוא מקפל את הווילון. מינה שוכבת במיטתה בשקט כדי לא להפריע להירשל לישון. התרופה לשינה לא עוזרת לו להירדם. הוא נזכר בתרדמה שנרדם בחדר הרופא. כל הלילה נותר הירשל ער, הוא שומע את דפיקות השעון. הוא קם בבוקר מן המיטה ומתהלך סהרורי, חושב כל הזמן על כוס הקפה (מחשבות אובססיביות(
 +
ושוב נזכר בבלומה- הירשל חושב עליה, אך היא (לפי המספר) הוציאה אותו מליבה (אותו ואת כל משפחתו). כמו כן- היא מסרבת לחיזורי גציל שטיין וד"ר קנאבינהוט.
 +
הריונה של מינה מתקדם. קשה לה בשל מצבו של הירשל. הירשל שותה קפה כדי להתגבר על עייפותו במהלך היום. הירשל חוזר לטיוליו באוויר הצח אך "לא כבראשונה ולא במקומות הראשונים."  עמ' 139, וזאת כי אינו יכול לשכב ער במיטתו. באחד הלילות, מינה שוכבת חלשה במיטתה שואלת אותו לאן הוא הולך. הירשל משיב לה שהוא עושה כעצת כולם שאומרים לו שהוא צריך לטייל. היא מדברת אליו בכאב גדול ומבקשת לדעת מה יהיה איתם. קשה לה עם שתיקתו: "שתיקתך ממיתה אותי." עמ' 139. היא אומרת לו שהיא אפשר להמשיך כך, שציפתה שישנה את התנהגותו- אך הוא ממשיך בדרכו.
 +
 +
פרק  26 - "שמחה משונה הייתה מנצנצת מעיניו."
 +
הירשל השכים בבוקר לתפילת שחרית."נפשו הייתה ניעורה יותר משאר כל הימים ועיניו האירו משמחה". עמ' 140
 +
מינה מתעוררת גם היא  והיא דואגת לו כשהיא רואה את שמחתו המשונה. הירשל לא מרוכז ושוכח מה אישתו ביקשה ממנו למסור למשרתת. מינה מחליטה גם היא לקום מן המיטה והירשל מופתע מן השעה המוקדמת שהיא קמה. הוא מספר לה שהתרנגול "זה שקורא קוקוריקו אינו נותן לי לישון. כמדומני שהגיע שעתו שנפטר ממנו. כיצד, מביאים אותו אצל השוחט והשוחט עושה חיקחיק ושוב אינו צורח. הירשל הראה בצוארו ושחק. אמרה מינה, רצונך שנשחט את התרנגול?  אמר הירשל, חייך שירדת לסוף דעתי מינה".  עמ' 141
 +
הירשל מביט בשעון ומתלונן על כך שהשעון עשוי לעצור מלכת (חוסר אמינות) מאחר ואינו כמו התרנגול שקורא בזמן.
 +
הירשל יוצא לבית הכנסת "בדרך חזרה אליו שמחתו, כל מה שראו עיניו נתפעלה נפשו..." עמ' 142  בדרך הוא פוגש את יונה טויבר ומסמיק ומגמגם (פתאום הפגישה עמו לא נוחה לו). מינה אשתו מדווחת לברטה (אמא שלה) שהירשל לא כתמול שלשום. שהוא שמח באופן מוזר. בבית-המדרש הירשל מתעטף בטליתו וחובש את התפילין. הוא מתפלל עם הציבור. לפתע הוא חש זעזוע פנימי וחושב שתפילין של ראש נפלו לו. הזמן הוא ראש חודש והוציאו את ספר התורה. הירשל ניגש לנשקו. בידו הוא לש חתיכת שעווה שגרד מן נר. השעווה נשמטת מידו והוא נבהל וחושש שאצבעותיו נרדמו. בבהלתו הוא שמח שלא צעק בקול רם כתרנגול, שהרי היו חושבים שהשתגע.
 +
 +
פרק  27 - התפרצות השיגעון
 +
הירשל יוצא מבית המדרש כשהוא מחבק את טליתו ואת התפילין שלו  וצועד לכיוון היער. היער שקט וריחות טובים עולים מן הקרקע. הירשל מניף את כובעו ונזכר בלילה שעמד מול ביתה של בלומה. הוא חולץ נעל אחת "הריני חולץ נעלי ולא ירגישו בי". עמ' 145
 +
לא הספיק לחלוץ את נעלו השנייה והתחיל צועק: "פתאום טפח הירשל בראשו וצעק, אני איני משוגע. אני איני משוגע." הירשל מנהל דיאלוג הזוי ביער: "הביט אילך ואילך ואמר, מניין אתה אומר שאני משוגע, מפני שאמרתי קוקוריקו, שאתה למד מן האמירה, שכל האומר קוקוריקו משמע שמשוגע הוא... ומאחר שאני אומר שאיני משוגע משמע שאיני משו- גע גע גע , שמשוגע קורא כתרנגול ואני קורא גע גע גע. לסוף הביט כלפי מעלה ואמר, אבא שבשמיים, מה השעה? ובשעת דיבורו הוציא את שעונו שעמד. נשתטח על העשב שרגלו אחת נעולה ורגלו אחת יחפה ושעונו תלוי למטה מחוץ לכיסו והוא שורק גע גע גע מתוך צחוק ומתוך שמחה. מיום שעמד על דעתו לא טעם טעם מנוחה שכזו".
 +
"שכב הירשל במקום ששכב כששפתיו פתוחות ושחוק של הזיה מרחף עליהן והביט כנגדו מתוך קורת-רוח ואמר יאה יאה. לסוף קפץ בבהלה וקרא, שבע ומחצה. אותה שעה נסתלק השחוק מפיו וקצף עכרורי (עכור) ביצבץ מבין שפתיו. רקק (ירק) כלפי מעלה וחזר הרוק ונפל לתוך עיניו, חזר ורקק וחזר הרוק ונפל בתוך עיניו, עמד וברח... משונים היו מעשיו של הירשל, אבל מחשבותיו היו צלולות". עמ' 145 -146
 +
הירשל לא חוזר לביתו ומשפחתו מחפשת אחריו בדאגה רבה. אנשי שבוש מדווחים שראוהו במקום זה או אחר. מינה נרעשת וחרדה, במיוחד בעקבות השיחה שהייתה ביניהם בבוקר. ברוך-מאיר הסתובב חיוור וליבו אומר לו שמשהו חמור קרה לבנו.
 +
לקראת הערב מוצאים את הירשל כשהוא שוכב בשדה, רגל אחת יחפה ונעל על מצחו- עצב גדול מקיף את פניו וקשה להסתכל עליו. אבל הוא מביט על כולם, במבט חודר לעיניהם- כשהוא שותק. פתאום קרא הירשל: "אל תשחטוני, אל תשחטוני, אני איני תרנגול, אני איני תרנגול... אני איני מדבר... מכירים אתם את בלומה נאכט, שם באחו בין עשבי מים אשב לי בערב וכצפרדע אגעגע גע גע גע." עמ' 147
 +
מינה מתעלפת, הירשל ממשיך בשלו ואומר: גע גע גע. התנהגותו המוזרה של הירשל מתפרסמת בשבוש. אולם אנשי שבוש מנמקים אותה בכך שלדעתם הירשל נוהג כך בכוונה כדי לא להתגייס לצבא (שהרי "וועדת הצבא" כבר לא לוקחת שוחד כמו בעבר).
 +
לוקחים את הירשל לרופא. על כל שאלה ששואל אותו הרופא עונה הירשל: שבע ומחצה (7.5). אותו רופא נותן להירשל תרופות שלא עוזרות לו, וכך מנסים גם רופאים אחרים ללא הצלחה. לאחר יומיים לוקחים אותו אביו ואימו ללמברג, הם מצרפים לנסיעה שמש שישמור על הירשל בדרך. לא היה צורך בשמש מאחר והירשל: "...לא קרא כתרנגול ולא קרקר כמו צפרדע. כל הדרך היה יושב ושותק."עמ' 148
 +
הירשל שותק, לא מגיב ולא אוכל. צירל עצובה, במחשבותיה היא מצטערת על כך שעזבה את חנותה "מיום שנגמל בנה לא עבר עליה כמעט יום שלא הייתה בחנות...היום הניחו (עזבו) שלושתם את החנות...הרהרה בעסקי הבית. אילו הייתה בלומה בבית לא הייתה צירל חוששת לבית...אבל על מינה היו מחשבותיה מועטות". עמ' 149
 +
 +
פרק  28 - ד"ר לנגזם
 +
הגיעו ללמברג לד"ר לנגזם -רופא מפורסם שטיפל בחולי נפש. ד"ר לנגזם לא מתייחס אל הירשל כמו אל משוגע אלא כמי שהתעייף וצריך מנוחה. הוא לא מאמין בנתינת הרבה תרופות, ומחליט לתת לו פעמיים ביום מנה מוחלשת של אופיום (להרגעה) וסמים משלשלים (כנגד האופיום). הירשל מקבל בהכנעה (ללא התנגדות) את התרופות. ברוך-מאיר וצירל חוזרים הבייתה בהרגשה קשה. הירשל הוא בנם יחידם. בשבוש הם פוגשים את ברטה (אמה של מינה) השואלת אותם מדוע הסתירו ממנה את מה שקרה. שניהם לא יודעים מה לומר אולם מסתבר שגם ברטה חושבת שהשיגעון של הירשל היא דרך (תחבולה) כדי שלא להתגייס לצבא.
 +
 +
 +
פרק 29 - ד"ר לנגזם מטפל בהירשל בדרכו המיוחדת
 +
ד"ר לנגזם מתייחס להירשל כאל אדם בריא, והיה יושב עימו ומספר לו בגעגועים על עיר ילדותו שעזב לפני שנים רבות. הירשל מתפלא על כך שהרופא לא משוחח איתו על מה שקרה: על כך שקרא כתרנגול ושר על העשבים. שהרי לדעתו אם היה הרופא יודע על כך היה כולא אותו בכלוב- אבל הירשל מרגיש טוב יותר עם ד"ר לנגזם.
 +
ד"ר לנגזם לא מדבר עם הירשל על תחלואיו (החולי שלו), והירשל לא מדבר עימו על בלומה. הירשל מפסיק לחשוב באובססיביות על בלומה, וכשהוא חושב עליה עולה חיוך על שפתיו. (הירשל חושב על בלומה ממרחקים).
 +
כחלק מהטיפול יוצא הירשל אל הגן, עובד בגן, אוכל טוב וישן כראוי. "באמת ראוי היה לו להירשל שיחזיק טובה לרופא, שמימיו לא היה הירשל שרוי בטובה יותר מאותם הימים. חדרו נאה וחלונותיו פונים לגן ואין מטרידים אותו משנתו והוא ישן כל הלילה עד שבע שעות בבוקר...ומביא לו כוס חלב או קהוה או קקאו או טה או שוקולדה או מיץ פירות וסעודה קלה...ובצהריים נותן לו כוס יין להרבות את התיאבון...אחר כך בא הרופא ומדבר עימו דברים שמעוררים את ליבו..." עמ' 160.
 +
ד"ר לנגזם סיפר להירשל על עירו אליה התגעגע ועל המנגנים הסומים (עיוורים) היושבים בשוק ונמנגנים מנגינה שאין לה התחלה ואין לה סוף. (הם קבצנים ועיוורים, ומקבלים מהחברה את כספה כתנאי להישרדותה בתוכה.) קולו של ד"ר לנגזם המספר להירשל סיפורים מרגש את הירשל- כמו שירי ערש עבורו - אלה שאימו לא שרה לו בילדותו:
 +
"יודעת הייתה צירל שאין קולה נאה לפיכך לא שרה לפני בנה כדרך האימהות..."עמ' 161 
 +
ד"ר לנגזם משאיל להירשל ספרים לקריאה. אלו הם רומנים שהיו שייכים לאשתו של הרופא. מסתבר שאשתו של הרופא התאבדה מתוך טירוף הלב: "אלוקים בשמים יודע מעשי אדם ועלילותיהם. רופא זה שכמה חולי רוח מתרפאים על ידיו אשתו איבדה עצמה מתוך טירוף הלב." עמ' 161
 +
(הסיפור הוא התרופה האמיתית. מי שריפא את הירשל הוא הרופא המספר.)
 +
הרופא חש אמפטיה רבה להירשל, שהרי אשתו איבדה עצמה לדעת בגלל אהבה נכזבת. הרופא מציג בפני הירשל אפשרות אחרת לשרוד בחברה- ההשלמה, הפיוס.
 +
 +
פרק  30 - שוב חוסר שינה וסבל (+הקבצן העיוור)
 +
מינה יולדת בן. מבשרים זאת להירשל באמצעות מברק קצר משבוש: "מינה ובנה בריאים". עמ'  162
 +
בתחילה הירשל לא מבין במה מדובר, אך כשהבין "הירשל לא היה לא עצב ולא שמח. כשנולד הוא היה אביו שמח יותר".עמ' 162
 +
במחשבותיו לא רואה הירשל את דמות אשתו ובנו אלא את דמות אביו: "...כדי להראות לעצמו כמה גדול אבא וכמה קטן בנו של אבא (הוא עצמו)  ". עמ' 162
 +
 +
בתחילת שהותו בבית ההבראה הכריח את עצמו הירשל שלא לחשוב על שבוש עירו. אבל בחלומותיו הופיעה העיר. לאחר תקופה התחיל חושב על שבוש ביום- והפסיק לחשוב עליה בלילות. אחרי תקופה של שינה בלילות התחיל הירשל לסבול שוב מחוסר שינה (למרות שהתרנגול כבר לא מטריד אותו). הוא שוכב ער על מטתו בלילות כמו שעון שנפגם (התקלקל). הוא נזכר בשבוש וגם בקבצן העיוור המנגן ניגון בלי התחלה ובלי סוף, ובאה אישה שפרסה לו עוגה, ובא אדם שזרק לו מטבעות לא לידיו אלא לתוך עיניו. הירשל צועק ובוכה אך קולו לא נשמע. (הירשל מזדהה עם הקבצן. הכסף הנזרק לעיניו של הקבצן דומה להירשל שנכנע לחברה והיה עיוור לרגשותיו הפנימיים).
 +
הירשל חוזר לסבול מנדודי שינה בלילה וכאבי ראש ביום והוא מבולבל ועצוב. הוא אמנם לא קורא כתרנגול, לא מקרקר כצפרדע ולא שר על עשבים- אך כולו סבל ועינויים.                        הרופא נותן לו כדור ברזל וזַרְנִיך, הוא מטופל באמבטיות של פושרין ותוך כמה ימים חוזר הירשל לישון בלילות. בנוסף לכך- עוזר הירשל בעבודות הגן- העבודה הפיזית בשמש ובטבע מרגיעה ומבריאה את הגוף.
 +
 +
פרק  31 - הירשל הולך ומבריא.
 +
חודש אלול, חודש בעל מזג-אויר נוח, חודשיים וחצי שהירשל בלמברג. הירשל חושב על ביתו, משפחתו, בנו (פדיון הבן שעליו לקיים) וחנותו. "הירשל ליבו עימו ודעתו שפויה".עמ' 165
 +
"שוב אין הירשל נזכר לא אחיה של אימו ולא זקנה... אף הירשל מצא תיקוני ומבריא
 +
והולך." עמ' 166
 +
מינה מתקשה בהנקה ומביאים לתינוק מינקת. התינוק נימול בן 30 יום כי לא היה בריא.
 +
 +
פרק  32 - ברוך-מאיר נוסע להחזיר את בנו הביתה (השיחה עם החייל ברכבת)
 +
משפחתו של הירשל מקבלת מכתב מדוקטור לנגזם שהירשל יכול לחזור הביתה, וכדאי שיבוא נציג מהמשפחה לקחת אותו. ברוך-מאיר נוסע לקחת את בנו. הזמן: ליל ראש הסליחות" (התחלה חדשה...חשבון נפש...). ברכבת פוגש ברוך-מאיר בחייל שהסתיימה חופשתו והוא חוזר למחנה שלו. על כל שאלה ששואל ברוך-מאיר עונה החייל: "כן אדון". ברוך-מאיר חושב לעצמו שהירשל אינו כמו החייל (אך למעשה, ידוע לנו הקוראים שהירשל כמותו, כנוע וציתן).
 +
שלושה חודשים שהה הירשל בלמברג בבית ההבראה של דוקטור לנגזם. התקופה הזאת היטיבה עימו: בעיניו כבר לא היו לא פחד ולא עייפות והוא נרגע. בזמן הזה הוא גם התעמל וישן כל הלילה. אבל- פגישתו עם האב העציבה אותו והוא חש רגשות אשם כלפיו. ברוך-מאיר נפל על צוארי בנו חיבק אותו ונישק אותו. לרופא הוא סיפר שבשבוש סבורים כי מעשיו של הירשל הם תחבולה על מנת שלא להתגייס לצבא. הרופא מרוצה מכך שחזרתו של הירשל לשבוש תהיה בשל כך קלה יותר.
 +
 +
פרק  33 - הירשל חוזר הביתה - "אם אין אהבה בין איש לאשתו אין ברכה על בניהם".
 +
הירשל חוזר לביתו ומינה מקבלת את פניו כשתינוק על זרועותיה. בפגישה זו קשה להירשל להביט בבנו, אך עם הזמן הירשל מתקרב אליו. הוא מרגיש שזאת חובתו כאב.
 +
"אי אפשר לומר שהוא שונא את אשתו, אלא מאחר שאינו אוהבה דומה עליו כאילו הוא שונאה. אלמלא לא תלה עיניו באחרת היה שמח עם אשתו". עמ' 173
 +
בלומה עדיין רווקה ודחתה את מי שחיזר אחריה. יונה טויבר נושא לאישה את הגיבנת (אחות של גציל שטיין). מסתבר שיש לה מעלות רבות: היא אישה טובה, מסורה, חרוצה ומטפלת בילדיו באהבה. אותה גיבנת עושה את מלאכתה תוך כדי שירה ונעימות.
 +
 +
פרק  34 – חזרה לחיים
 +
הירשל חוזר לעבוד בחנויות. התרחש בו שינוי: "שוב אינו משווה אשה לחברתה ואינו שואל מפני מה אני מחזר אחרי זו ולא אחרי זו... לבסוף נתנחם, כאדם שאבדה לו אבדה ומצא מציאה במקומה".עמ' 175 (הירשל מקבל את העובדה שיא נמצא עם מינה).
 +
 +
הירשל כבר לא יוצא לטיולים- הוא עסוק. רק בשבתות אחרי הצהריים הוא יוצא כדי "לקלוט אויר". בטיוליו אין הוא פונה לרחוב בית הכנסת. "לבו של אדם מבקש חליפות, כל השם אורחותיו במקום אחד בא לידי שיעמום. כבר מיצה הירשל את אותו הרחוב והוא מכיר כל בית וכל אבן... מי שחייו לפניו מה לו ולאותו רחוב...בלומה עוזרת בית היא, במקום שיש לה פרנסה שם היא מצויה. לשעבר היתה דרה בטבור (מרכז) העיר, היום היא דרה בקצה העיר". עמ' 175 
 +
 +
הירשל ומינה יוצאים לטייל יחד כזוג בבגדי השבת שלהם. הרבה זוגות יוצאים לטייל בשבת אחר-הצהריים. זמנים חדשים בשבוש, דואר ממרחקים מגיע, כך גם עיתונים מכל העולם בשפות שונות- וכך מגיע מידע ממרחקים- והדור רואה עצמו חכם יותר מקודמיו.
 +
באחד מימי החורף בו מטיילים הירשל ומינה בין האנשים הם פוגשים את בלומה ודוקטור קנאבינהוט. הירשל חושב על כך שקרוב לשישה חודשים לא ראה אותה. (מינה רוצה לשאול את הירשל עליה- אך שותקת). פגישה זו כבר לא מעוררת סערה בליבו של הירשל.
 +
 +
פרק  35
 +
הירשל כבר לא מתבודד, הוא מתחבר עם אנשים ואורחים באים לביתו פעם בשבוע. גם ברוך-מאיר וצירל באים לביקור קצר לאחר סגירת החנות. הם לא אוהבים לטייל, אך אוהבים לשבת האחד עם השני (בעיקר כשהם סופרים בסוף היום את הרווחים בחנות).
 +
"העולם הזה כל מה שיש בו משתנה והולך... העולם הזה, עשירים למעלה ועניים למטה..."
 +
 +
בלומה מוזכרת: "בלומה זו נערה משונה, מי שנותן נפשו עליה אינה משגיחה בו. לשעבר היה הירשל מבקש לישא אותה לאשה ולא נישאה לו, היום מבקש גציל לישא אותה ואינה משגיחה בו". עמ' 185 
 +
"מכל אותם שהגיעו לפירקם הוא בלבד (הירשל) נשאר אישה, את מינה צימליך נשא, בתו של עשיר נשא. אמת שהוא נתן עיניו בבלומה, אך אלוקים שבשמיים וצירל וטויבר על הארץ עשו שישא את מינה ולא ישא את בלומה".עמ' 186
 +
"בלומה עדיין לא נישאה לאיש. מיום שפירשה מבית הורוביץ לא ראה אות הירשל חוץ מפעם אחת בחצרו של מזל ופעם אחת עם קנאבינהוט בשוק, כאילו כבשה עצמה במנזר ונטולה מן העולם". עמ' 186
 +
הירשל: "רוחו של הירשל סדורה. כשהוא הוגה בבלומה ליבו אינו סוער... מהרהר הירשל בליבו: אילו מתה מינה אפשר היתה בלומה מתרצית להינשא לי. חס ושלום שביקש על אשתו שתמות, אלא מה יעשה אלמן שלא ישא, ומאחר שאינו מכיר אחרת חוץ מבלומה נתן עיניו בבלומה". עמ' 186 -187
 +
בנם הבכור – משולם לא התפתח כמו שראוי היה. הוא היה ילד חלוש וחולני. הרופאים הצליחו לעזור לו והוחלט לשלוח אותו לשהות בכפר אצל הוריה של מינה (הירשל חושב לעצמו שאילו טיפלה בו בלומה, הילד היה מבריא). [הערה: הירשל מכנה את בנו יתום/יתומי- דבר שקשה למינה].
 +
 +
פרק  36
 +
"משולם יצא והבית נתרוקן".עמ' 188 
 +
הירשל מתקרב לאשתו: "לבו נתחמם ודפק. מימיו לא הרגיש כך. דומה היה עליו שפעם ראשונה היא לו שעומד בחדר אחד עם אשה...אותה שעה לא הגה הירשל לא בבנו ולא בשום דבר שבעולם. כל עצמו של הירשל היה מרגיש באשתו ששוכבת לפניו ונושמת...הירשל חיבק אותה בכל כוחו...חביבה עליו על הירשל שעה זו של שחרית שהוא עומד עם אשתו בבית הבישול ומסייע לה בעבודתה...כסות (בגד) בוקר שלה נאה לה והוא אוהב להסתכל בה...אומר הירשל, שתי את מכוסי ואשתה. אומרת מינה, וכי אין לי כוס שלי שאשתה מכוסך. אומר הירשל, כדי שאשתה אני מכוסך. היה יושב עם מינה ונזכר בבלומה היה מערער בליבו, ריבה (בחורה) זו לא אהבה אותי ומסופקני אם אהבה אדם מעולם, אינה נישאת מפני שעינה צרה שמא יהנה אדם הימנה...מעיניה של מינה הבהיקה ציצת אור שכיוצא בה לא ראה בה הירשל מעולם. אף היא הניחה ידה על כתפו וחמימות נהימה יצאה מגופה של מינה לגופו של הירשל". עמ' 189 -190
 +
 +
מינה שוב בהריון. הירשל ומינה נוסעים לכפר כדי לבקר את בנם הבכור. "משולם נתפתח בקושי, אבל ניכר היה שישיבתו בכפר טובה לו מישיבתו בעיר. השגחתה של זקנתו (ברטה) הועילה לו קצת להעמידו על רגליו." עמ' 191
 +
הירשל משחק עם בנו. שלג יורד על הכפר ומינה והירשל יוצאים לטייל בשלג. בטיולם הם פוגשים מנגן אחד סומא (עיוור) בשתי עיניו והוא מנגן ושר. (הירשל חושב בליבו שזה לא אותו מנגן עליו סיפר לו דוקטור לנגזם). מנגינתו עצובה ואין לה התחלה ולא סוף. הירשל זורק לו מטבע גדולה (הדבר מסמל את השינוי שעבר הירשל. הוא נפרד מעולם הרומנטיקה ומקבל עליו את המציאות. עכשיו הוא חלק מהחברה, זה שמפרנס את העניים). הוא משאיר את המנגן הסומא מאחור וממשיך ללכת עם מינה (שגם אותה קיבל על חייו).
 +
 +
פרק  37 – פרק הסיום
 +
פרק זה מספר על ארנולד צימליך, קרובו של גדליה צימליך שהגיע לביקור- שיש לו עסקים בשבוש (קונה ביצים משבוש וסוחר בהן). ביקור זה מפגיש שוב את כל בני המשפחה לסעודות חג בכפר.
 +
להירשל ומינה נולד בן שני- "אחיו של משולם בא לעולם מתוך צחוק על פיו. בריא בגופו ושלם באיבריו...אלף שמחות שמחו עליו אבותיו על אותו תינוק...עומדים על עריסתו ומונים את שבחיו. הרי הוא מחייך, הרי הוא מתעטש...מוטל לו אותו תינוק בעריסתו ומתעדן לפני אבותיו. מהלך שעה ממנו יושב אחיו הבכור. גדליה וברטה מפנקים אותו כאילו הוא בן זקונים שלהם אינו דומה פינוק שמפנקים את משולם לפינוק שמפנקים את אחיו, שהרי גדליה וברטה זקנים וכבר שכחו היאך משיחים עם תינוק, אלא אף למשולם לא רע בעולם אלא לאחיו הקטן טוב ממנו". עמ' 194
 +
- בסיום הרומן אומר הירשל למינה שטוב שמשולם גר עם הוריה הזקנים כי "אין אהבה מתחלקת לשניים" עמ' 194. מינה עונה לו שהיא חשבה שאהבה גדלה עם כל אחד ואחד. "הוריד הירשל ראשו ואמר, לא כי, אלא שהיא באה אם אין מי שחוצץ (מפריד) בינה לבינו".
 +
"אלוהים בשמיים יודע שלא נתכוון הירשל אלא לאותו תינוק".
 +
{הערה: על פי הנרמז מדברי המספר גם לאחר שחזר הירשל מבית המרפא בלומה לא נשתכחה מליבו.} הסיפור מסתיים בהזכרת שמה של בלומה- שאולי עוד יסופר עליה בעתיד:
 +
"תם מעשה הירשל ומעשה מינה אבל מעשי בלומה לא תמו. כל מה שעבר עליה על בלומה נאכט הוא ספר בפני עצמו. אף עניין גציל שטיין שהזכרנו כלאחר יד, וכן שאר כל המשוקעים בסיפורנו הפשוט, כמה דיו נשפוך וכמה קולמוסים נשבר לכתוב את מעשיהם.
 +
אלוקים בשמים יודע אימתי."  עמ' 195
 +
 +
 +
 +
סוף
  
 
----
 
----
 
*[[ספרות|לחץ כאן כדי לחזור לסיכומים בספרות]]
 
*[[ספרות|לחץ כאן כדי לחזור לסיכומים בספרות]]
 
{{ULR}}
 
{{ULR}}

גרסה מ־14:44, 18 במרץ 2009


יש ומגדירים את הספור "ספור פשוט" כיצירת מופת של הרומן הריאליסטי העברי הראשון, ויש ומגדירים אותו כנובלה, העוסקת בחיי החברה היהודית בגלות במבט ריאליסטי, אך בהנמקות פסיכולוגיות של הנפש האוהבת עד כדי טירוף הדעת.
תפיסה זאת של תיאור מהלכי נפש, במאבקים שבין הדורות, בין דור העבר המושתת על ערכים מסורתיים-דתיים, אך הבטוח בעיני עצמו ובמסגרת החברתית שיצר לעצמו, לבין דור העתיד המודרני, יחסית לתקופתו, אולם אינו יכול עדיין להשתחרר מכבלי האבות, זוהי תפיסה שעגנון הצליח לארוג במבנה של רומן ריאיסטי-פסיכולוגי, כשהמוטיב המרכזי בנובלה זו הוא כאמור: מאבק בין דורות על סדרי החברה והנורמות שלה, בין הסתגרות בכבלי הדת ומסורת ודפוסי התנהגות נוקשים (כמו זיווגים ושידוכים) לבין הראיה היותר אישית ומודרנית של דור הבנים.
מאבק שמוליד התפוררות איטית, אך בטוחה, של המסגרת החברתית של הקהילה המסורתית היהודית בגלות.

תקציר הרומן:

הרומן חושף בפנינו את הדמויות העיקריות במלוא ערוותן והחידלון של כל אחת מהן: חיים נאכט, אביה של בלומה, נפטר. גם אמה של בלומה מתה ומשאירה אותה יתומה. בלא כל בררה מחליטה בלומה ללכת לקרובי משפחתה בעיר שיבוש כדי שאולי יתמזל מזלה, תמצא שידוך טוב וגם תתפרנס על ידם. משפחתם ידוע כמשפחה עשירה(בעלי חנות).
הירשל, בנם של צירל וברוך מאיר (קרובי משפחתה של בלומה), מחזר אחריה.
אימו מתערבת, "מצילה" אותו מנישואים "פחותים" ומשיאה אותו לאישה במעמדו (מינה צימליך).
הירשל משתגע מכך שלא מימש את אהבתו ונזקק לטיפול אצל רופא נפש (ד"ר לנגזם).
לבסוף הירשל חוזר לאישתו, מתנער מתשוקתו לבלומה ומצליח לבנות חיי משפחה בריאים עם אשתו.
הסיפור הוא סיפור אהבה: נסיונו של אדם לממש את אהבתו בחברה שאינה מכירה באהבה כערך ואינה מכירה בזכותו לממש את עצמו בדרך שתביא לפגיעה ביסודותיה: הדת, ערכים כלכליים וחלוקה למעמדות.
הסיפור מציב את השאלה- מה קודם למה: אינדיוידואליות מול קולקטיביות, האם יכול הירשל להינצל מגורלו או שגורלו נתון בידי החברה?
הרומן כרומן פסיכולוגי: עיקר הרומן בגיבור, הירשל, שויתר על אהבתו, ויתור שהביא לטירופו.
גורלו מיטלטל בין הגורל לבין ההכרעה. הקרע בין עולם הרוח ורצונותיו של הירשל לבין עולם החומר, כסף ומעמדות חברתיים גורם להירשל לברוח לעולם משלו- לעולם השיגעון.
הרומן כרומן חברתי: הקונפליקט המרכזי ברומן הוא חברתי, מקורו במלחמת הדורות.
החוויה האישית הנאבקת (או שאינה נאבקת) בחויה הקולקטיבית.
רגש חיים חדש מתקומם על הישן.
הסיפור מציג את סיפורה של שבוש, מסורותיה של שבוש והתגלות הפרצות הראשונות בחומתה: הסוציאליזם, תנועת ההשכלה, הציונות- תפיסות חדשות ושונות של הצעירים משל דור המבוגרים.
הזמנים משתנים בשבוש ומעמדה של הדת יורד, כמו גם מעמדם של ערכים מוסריים.
שבוש מתפתחת מבחינה כלכלית, סוחריה מתעשרים ונקבעת חלוקה מעמדית.
נסיונותיה של החברה לשמור על מסגרותיה הקבועות שוחקות את החברה ואת היחיד.
אם אדם מורד, הוא נחשב למשוגע ו\או מת.
בסיפור ישנה ביקורת חריפה על התנהגותה, ערכיה ומנהגיה של החברה, אך לצד זה קיימת התבוננות נוסטלגית הרואה את מעלותיה כמו עזרה לזולת, חיים חברתיים, שמירה על המסורת הדתית וסולידריות.
החברה מוצגת ככזו שהכסף הוא הערך המרכזי שלה (בידי צירל הממון, ולכן בידה הכוח לכוון את עולמו של הירשל). עגנון מבקר את החברה השיבושית ביקורת כבדה, הן בגלוי ("כך הם אנשי שבוש, מה שהגוף צריך האם יודעים, מה שהנפש צריכה הם לא יודעים") והן במישור הסמוי (בית הכנסת נצבע בצבע של בית נתיבות. צעירים באים לחוג הציוני לא בגלל הציונות אלא בשביל לשחק שחמט. אנשים מסרבים להאמין שאדם באמת יכול להשתגע.). עגנון מאשים את החברה בחוסר רגש ובערכים משובשים (וזה מקור השם "שבוש"). החברה המעמדית לא נותנת לאף אחד למרוד בערכיה.
גרשון שקד: הרומן מציג קונפליקטים שבין יחיד לחברה, אדם וגורל- מאפיינים נפוצים של הרומן של סוף המאה ה- 19 . ייחודו של עגנון מתבטא בעיצובם המפורט של הקונפליקטים באמצעות רשת סבוכה של מוטיבים שחלקם משמשים לעיצוב חיי הנפש וחלקם לעיצוב ההקשר החברתי.

דמותו של הירשל:

הרומן מתאר את קורות חיי הירשל מתקופת בגרותו (גיל 16 ) ומתמקד בתסביכים הרגשיים אליהם הוא נקלע ביחסיו עם נשים.
הירשל הוא בן למשפחת בורגנים, אך אינו מוצא את מקומו במעמד הזה. הדבר מתבטא בסלידתו מעבודה בחנות ואולי אף התאהבותו בבלומה, המשרתת בביתו.
הוא מצוי בגיל בו הוא נתון בסערות רגשיות ובקונפליקטים רבים: הקונפליקט המרכזי שלו מתבטא ביחסיו עם אימו השולטת בחייו, שוללת ממנו את מימושו העצמי ואינה מתפקדת כאם(לא שרה לו שירים, לא מלטפת ולא נותנת חיבה). הוא נתון למרותה המוחלטת של אימו, אולם עולמו הפנימי סוער. הוא נכנע לאימו, אולם הסתירה הפנימית בליבו מתגברת ומובילה אותו בסופו של דבר לשיגעון.
הוא מתנהג בפסיביות, עצור מבחינה רוחנית. קיים פער מהותי בין מחשבותיו למעשיו. בנפשו של הירשל מתרחשים שינויים רבים עקב מספר אירועים דרמטיים: דחיית אהבתו הראשונה, התגברות שנאתו לאשתו, התמכרותו לאהבת הנעורים חסרת הסיכויים.
הוא לא מסוגל להתמודד עם הבעיות האלה, מדחיק אותן ובסופו של דבר זה מתפרץ בשגעונו. בשלב הראשון לקראת השיגעון, הירשל סובל מנדודי שינה ומרבה לחשוב על דודו המשוגע. השיגעון הוא אמצעי למאבקו בחברה, כמו גם אולי גזירת הגורל הרובצת על המשפחה.
השיגעון בא לביטוי בהזיות, בהתייחסות המוזרה לשעון, שנאה לתרנגול, הרהורים על מותו, לישת שעווה, ריצה ליער והתנהגות מוזרה ביער. הבריחה ליער היא מחאה כנגד הכבילה שכבלו אותו, נסיון לברוח מכבלי החברה, שינאה עצמית ומתן ביטוי ליצרים האינדיוידואליים. מאפיין בולט בתמונת השיגעון של הירשל, זה השיחרור שלו מנורמות חברתיות, ותחושת הקלילות והשמחה בעיקבות הדבר: "קל כנוצה יצא הירשל מבית המדרש, אלו רצה היה מגיעה בשתים שלוש פסיעות אל היער...", "מיום שעמד על דעתו לא טעם טעם מנוחה שכזו." ,"שכב הירשל במקום ששכב כששפתיו פתוחות ושחוק של הזיה מרחף עליהן...".

משמחלים וחוזר מבית המרפא של ד"ר לנגזם חל שינוי מהותי ביחסו אל 3 הנשים בחייו:

  1. מתחיל להשתחרר משליטת אימו
  2. מפתח רגשות חיבה לאשתו
  3. משתחרר ממחשבותיו על בלומה.
  4. ההחלמה היא תהליך של השלמה והתפכחות- ההשתחררות מהכבלים שמאפשרת לו מציאת מקום לאהבה.


הירשל מבין שעיוורונה של החברה והכסף והזהב שמסמאים את עיני הבריות, הם שגרמו לשגעונו, אולם עיוורון זה הוא גם תנאי הכרחי להישרדותו. (המנגן הסומא המופיע בסיפורו של לנגזם מנגן מנגינה שאין לה סוף ואין לה התחלה, המנגן העיוור מקבל בעיוורון את כספה של החברה בכדי לשרוד.)
כשהירשל מחלים, הוא לומד להשלים עם המציאות. הוא זורק לסומא מטבע הכי גדול מכל המטבעות- זו מחאתו של הירשל.

יחסי הירשל ואימו:

הקונפליקט המרכזי של הירשל הוא עם אימו: צירל מצטיירת כאשה קשה וקרה השולטת ביד רמה בכל עינייני הבית. היא משגיחה על הירשל, שולטת על כל מעשיו, אך אינה מספקת לו חום אימהי, למרות שהוא בן יחיד.
יש במערכת היחסים ביניהם פגימה. היא מתנגדת למימוש העצמי שלו, מאופיינת באמצעות להיטותה אחר האוכל: צירל מגלה כפיתיות באכילה מופרזת ובהנאה מהסעודות (מסמל כניעה ליצר חמדנות וחומרניות). גם להיטותה אחרי הממון, מצבי רוחה וקשריה עם הסביבה מאופיינים בעזרת האוכל.
בניגוד אליה, הירשל מתעב תכונות אלה (אפילו כמעט צמחוני). הוא נמצא במצב של תלות, לא מצליח לתפקד באופן עצמאי ומפגין תסביכים שמקורם עוד בילדותו: בן יחיד, לא זוכה לחום ואהבה, יחסים מעוותים עם ההורים (תועלתיות), חינוך לא עקיב עקב החשש מהשיגעון.
צירל הופכת לשליטת הבית הסמויה עקב אופיה הסמכותי וערמומיותה. כשמחליטה להשיא את בנה למינה- פונה קודם כל לשדכן ורק אח"כ "מתייעצת" עם בעלה, גורמת לו לבטא את רצונותיה כרצונותיו, יודעת לשכנע בדרך הלטיפות (כך נהגה גם עם הירשל כשרצתה לשכנעו).
צירל חיזקה את תחושת התלות של הירשל בה, מנעה ממנו את יכולת ההתמודדות עם בעיותיו ורצונותיו ו"סרסה" אותו ולכן אין לו את היכולת להגיע להגשמה עצמית.

משמעות השם "צירל" הוא מצלצלים- מה שמוכיח בכווונת הסופר להבהיר לנו את אופייה של צירל שהממון הוא הדבר החשוב בעיניה ולפיו היא מנהלת את חייה.

אצל בלומה מוחצנות תכונות "אימהיות" מנוגדות לצירל.

צירל דואגת להרחיק את בלומה מבנה ומביאה לו אישה אחרת- "אישה ילדה", שלא תספק לו את המהות האימהית החסרה לו ולא תהווה איום.
הירשל נכנס לתסבוכת פסיכולוגית כתוצאה ממערכת היחסים המתסכלת עם אימו, זה מביא אותו אל השיגעון, שהאיום שבו מזכיר לה את השיגעון של אחיה ותוצאותיו ההרסניות. בלומה מחריפה את הקונפליקט בין הירשל ואימו, גם אחרי לכתה.
צירל מנסה להטות את בלומה לעולם המשרתות בעוד הירשל מנסה להטותה לתחום האישה החוקית.
דוגמה נוספת להיות בלומה בלב הקונפליקט: הנסיונות לנעוץ את המפתח בדלת אחרי שובה של משפ' הורוביץ ממסיבת האירוסין. המפתח סמלי לכך שצירל לא הצליחה לנעוץ את מינה כחלופה בליבו של הירשל. היא מחבבת את מינה כי מאמינה שהיא תוכל להרחיק את בלומה מליבו "חיבה יתרה חיבבה את מינה שנעשתה כלתה ותסייעה לפטור את הירשל מבלומה" ולעומת זאת הירשל חושב מה יאמר לבלומה.
היא מנסה לכבות את האש האירוטית, משהו שהבעירה בלומה בלב הירשל ומרוב להיטות להשיג מטרה זו- מאבדת את היקר לה מכל- שפיות בנה יחידה. בסופו של דבר זנח הירשל את רעיון מימוש האהבה האמיתית והתאים את מעשיו לרצונותיה של אימו.
מערכת היחסים של הירשל עם אהובותיו: יחסי הירשל ובלומה: הרומן כולו סובב סביב כשלון האהבה בין הירשל ובלומה.
בלומה השם נגזר מהשם הלועזי - BLUME פרח, נשי, יופי פנימי. ובעברית: בלומה- סגורה, בלתי מושגת.
בלומה דומה ושונה מהירשל: דומה לו באינטלגנציה ובתאוות הקריאה, אך שונה ממנו ביוזמה ובאי הכניעה שהיא מגלה. בלומה מבינה את הירשל ואת החסך הנפשי שלו, אך לא מוכנה לפתוח את עצמה לאדם כו חלש.
ניתן ללמוד עליה מתוך חלומה, המביא לביטוי את החרדות והמחשבות העצורות בה. החלום הוא אמצעי לעיצוב וחישוף הנפש.
כשנודע לבלומה על שידוכו של הירשל למינה היא נפגעת קשות, אך אינה מגיבה. היא מבינה שהירשל משועבד למרותה של אימו ובניגוד לו מחליטה לבחור בחיים עצמאיים, היא נאבקת על חירותה: "אמרה בלומה בליבה, וכי בשביל שהירשל משוך אחרי אימו צריכה אני להתייאש, אם ידיו אסורות, אני בת חורין!". היא מבודדת מבחינה חברתית אך שומרת על חרותה הפנימית, מעשית, חרוצה והגונה.
בלומה אינה נכנעת לגזירת הגורל ולהחלטות האחרים- עוזבת את בית הורוביץ כשמבינה שאין סיכוי ליחסיה עם הירשל. היא אינה נענית למחזרים. גם לאחר שבלומה עוזבת, היא בתוך ליבו של הירשל, הוא חושב עליה ומצפה לבואה, מדמיין שמשוחח עימה, משווה אותה למינה- "החלופית", מסתובב בלילה סביב ביתה ולבסוף דעתו נטרפת.

תסכולו של הירשל מתבטא בעזרת מספר מוטיבים:

  • מוטיב הספר: יחסי הירשל-בלומה נרקמים על רקע קריאת הספרים. הקריאה מסמלת את הנפש המשוחררת "הספר פותח לה פתחי עולם… עושר ונכסים אין לה לבלומה… אבל נשמתה בת חורין".

לאחר נישואי הירשל למינה- לא מסוגל להמשיך לקרוא "על יד על יד נעשה הירשל כשאר המשכילים, כשאדם נער קורא בספרים, נשא אישה, מניח ידו מהם…". מינה מנסה לעניינו בספרים אולם הוא אינו מתחבר לכך, בניגוד לחיבור זה עם בלומה.

  • מוטיב הנר: בעת החתונה כבה הנר- דבר המסמל בעיני הירשל את התגרשותו ממינה. בשלב מאוחר יותר- מציץ לביתו של מזל ומחפש את אורה של בלומה המסמלת את הנר הדלוק. נר דלוק- בעירה של אהבה. נר כבוי- חוסר תשוקה, כיבוי תחושות הלב.
  • מוטיב התרנגול: (תרנגול=גבר) משמש לתיאור מצבו של גבר שזעקתו האירוטית לא נענתה.

משמש לביטוי שגעונו של הירשל. כששב הביתה לאחר שהסתובב סביב ביתה של בלומה ובוכה, שומע את קול התרנגול. מכאן ואילך מתגלה טירופו שמגיע לשיא בצעקתו של הירשל: "אל תשחטוני, אל תשחטוני אינני תרנגול"- זעקה המבטאת את אימתו מפני החברה שדיכאה את גבריותו.
כשהירשל נמצא בבית המשוגעים, "מורדמים" כל המוטיבים הקשורים לשגעונו. תרנגול לא קורא, כלב לא צועק והוא מוטל על מיטתו כשעון שנפגם.

  • מוטיב השינה: שנתו של הירשל נודדת לפני השתגעותו ולאחריה. הוא חרד ומחשבות מטרידות אותו, אינו יכול לתפקד ולהשתלב באורח החיים התקין.

הדוד המשוגע:

דמות מקבילה לזו של הירשל ומושא להזדהות.
הדוד מבטא את הגורל הרודף אחרי המשפחה ומהווה רמז מטרים למה שיקרה להירשל עצמו.
מספר פעמים מוזכר הירשל שכמהרהר בדודו המשוגע, וחושב על כך שהוא, בניגוד להירשל, הצליח להשתחרר מנורמות החברה.

ההנתקות מבלומה:

הניתוק מתרחש רק לאחר שבנו נשלח להוריה של מינה. הירשל מעמיד את בלומה בקטגוריה אחת עם אימו- שתיהן צרות עין ומחשבות חשבונות ובהדרגה יחסו אליהן נהפך מאהבה לשנאה.
הוא מצליח לבסוף ליצור קשר בריא עם מינה, מה שמעיד על יכולתו להתנתק מבלומה.

יחסי הירשל ומינה:

מערכת היחסים ביניהם מורכבת ולא ברורה. הם נעים מדחייה וחוסר יכולת לבנות קשר בריא המוביל את הירשל לשגעון עד לבנית קן משפחתי זוגי תקין.
מינה בעיני הירשל: לפני הנישואין: הירשל לא בחר במינה, נאלץ לשאתה עקב לחץ אימו.
בחתונתם כבה הנר, אותו מדמה הירשל לטקס הגירושין במהלכו עוזבת האישה את הבית.
מינה מצטיירת בעיניו כ"בגד שמקיף את הגוף ואינו מחמם" ומעוררת בו תיעוב גופני ושיממון רוחני.
השינוי ביחסיהם: לאחר שבנם הראשון נשלח להוריה של מינה, הירשל מגלה את מהותה האמיתית ותכונותיה הנשיות של מינה.
"אותה שעה לא הגה הירשל לא בבנו ולא בשום דבר שבעולם. כל עצמו של הירשל היה מרגיש באשתו ששוכבת לפניו ונושמת… מעיניה של מינה הבהיקה ציצת אור שכיוצא בה לא ראה הירשל מעולם… נסתכל וראה שאבריה נתמלאו… לא הספיק לשאול עד שהבהיק זיק של נרות מעיניה האימהיות. מיד נפקחו עיניו של הירשל והכיר את האמת." הוא מתקרב אליה באופן הדרגתי ורגש הסלידה מפנה מקום לחיבה ואינטימיות.
מה גרם לתמורה ביחסו למינה?
א. ירידת השפעתה של צירל- היא חדלה לחצוץ ביניהם.
ב. ירידת השפעתה של בלומה על הירשל- מינה הופכת בהדרגתיות המפלט של הירשל מצירל ועריצותה וגם מפני צילה הצונן של בלומה.
הוא מגיע להכרה שבלומה לא תספק לו אהבה.
בהתחלה בלומה מהווה ניגוד לאימו-רכה וענוגה, אך לקראת סיום הסיפור הוא מתייחס אל שתיהן כאל אותה קטגוריה.


נק' מפנה נוספת בשינוי יחסו למינה- הנשף בבית גילדנהורן- מינה מהווה שם עבורו משענת מפני תחושת הבידוד שחש במסיבה, משווה בין עיני מינה לעיני בלומה, לטובת מינה.

דמויות המשנה:

לדמויות המשנה תפקיד מרכזי בייצוג החולשות הפנימיות של הקיום הבורגני.
ברוך מאיר הורוביץ: מייצג את אלה שקיבלו על עצמם את אמות המידה של החברה היהודית הבורגנית כדי לזכות בבטחונה. ברוך מאיר הוא אב-טיפוס של אדם שהשלים עם קיומו, וויתר על אהבתו למירל, אימה של בלומה, על מנת להסתפח לביתה העשיר של צירל.
הוא זכה בבטחון שהכסף מקנה לאדם על חשבון חיי האהבה. בולטת ההנאה שלו מממונו וממה שזה מקנה לו (נסגר עם צירל בחנות והם מונים את כספם, עושים ערמות ומתמוגגים מנחת…) כניעה לעולם הערכים של הממון מאפיינת את העיירה כולה- הזיווגים נעשים בהתאם לממון והמעמד הכלכלי- התנהגות שזוכה לבקורתו של המחבר.
ברוך מאיר חושש מהפגישה עם הלא מודע, מבחינה זו הוא אינו מגיע לבגרות.
כדי להתבגר על האדם להתנתק מטבורה של החברה ולנהוג על פי ציוויי ליבו.
(בלומה, בניגוד לו, משועבדת מבחינה פיסית אך נפשה בת-חורין. בולט במיוחד כאשר היא עוזבת את ביתו ועוברת לגור אצל עקביה מזל ותרצה מזל, שנשאו בניגוד לנורמות החברתיות ומתוך אהבה.)
גדליה צימליך: אביה של מינה: מייצג את המתעשרים החדשים, דור ראשון לעושר שפוחד כל הזמן מפני יום המחר ומאובדן הכנסתו ובטחונו. (בניגוד למשפ' הורוביץ שהם עשירים "ותיקים").
יחסיו של צימליך עם הרשויות תלויה ומבוססת על שוחד- עוד נורמה פסולה המאפיינת את החברה.
דודו של הירשל (המשוגע): הטירוף הוא ביטוי לנפש מודחקת, הוא מתגלגל מדור לדור ונתפס כקללה שאינה מניחה לאיש.
צירל מפחדת שבנה ילך בעקבותיו. הירשל דבק בדודו משום שהוא העז להשיג את מה שהירשל אינו מעז- חריגה מהמוסכמות וסלילת של דרך משלו.
ייתכן שטירופו לא היה אמיתי ואולי רק נתפס ככזה בשל שחרג ממוסכמות. (הצמחונות שלו נתפסה כשיגעון, צירל מקשרת בין לימודי החוץ שלו לטירופו…).

מוטיבים חברתיים בעלילה

מוטיב האכילה: מתייחס בעיקר לדמותה של צירל, המתנגדת העיקרית למימוש העצמי והרצונות של הירשל. עיקר תאוותה של צירל היא האכילה.
מאד מרוצה מבלומה, בין היתר כי היא מתקינה ארוחות מצוינות.
נאמר עליה: "שבאה לכלל שנים שכל עיקרה של אישה אינו אלא מאכל ומשתה".
הסעודה היא סמל לחיי משפחה בורגניים.
פעמים רבות לאורך הסיפור, כשמתוארת החברה הבורגנית, היא מתוארת על רקע ארוחות דשנות. כל עוד הירשל שומר על האינדיוידואליות שלו, הוא סולד מהאכילה התעוותנית של אימו.
לאחר שנכנע לתכתיביה ולחיים הבורגניים הוא משתתף בארוחות האלה ובמצבים אחרים הוא נמנע ומתנגד לאכילה הכפייתית ונוטה אף לצמחונות.
הוא אף מהרהר שמא דודו, אחי אימו נחשב למשוגע כי הוא "נתפרנס מן העשבים, נזיר היה מן הבשר. "הירשל מקשר בין אכילת פגרי עופות ודגים לבין דמותה של מינה שנכפתה עליו ע"י אימו בתאוות הממון שלה.
מינה קשורה למעגל הזלילה כשם שדודו היה ניגוד למעגל זה.
הירשל מרגיש שאינו מממש את עצמו ויוצר קשר בין זה לבין רעב.
(מרעיב עצמו במטרת למצוא תיקון).
האכילה מסמלת עבורו כניעה לתכתיביה של אימו. בולטת הקבלה ניגודית בין הסעודה עם מינה ומשפחתה לבין אכילת העוגיות של בלומה.
מוטיב הבית: הבתים ברומן מבטאים את פני החברה.
ביתם של ההורוביצים נמצא בטבורה של העיר, מבוסס על הממון שמנווט את חייהם.
הם אינם ממהרים הביתה בסיום יום העבודה וממשיכים לשבת בחנות ולספור את הכסף.
הבית כשלעצמו אינו מהווה עבורם ביטחון קיומי.
כשהם חוזרים ממסיבת האירוסין הם מוצאים את ביתם נעול בידי המשרתת. גדליה צימליך חרד כל הזמן מפורענות שתבוא על בית- גם עבורו אין הבית מקום המעניק ביטחון נפשי וקיומי.
יונה טויבר מצליח לבנות לו בית על בסיס כלכלי כשגיצל שטיין, אחיה של אישתו תומך בהם.
הבתים הללו מושתתים על ממון.
בתים אחרים אינם קיימים.
ביתה של סופיה שומם, בעלה אינו בבית רוב הזמן ולכן היא מרבה לבלות אצל מינה.
בלומה אינה נישאת ולא מקימה בית.
כל העירה כולה בנויה על בית קברות ותשתיתה נירקבת.
ביתם של עקביה מזל ותרצה (ביתה של בלומה) יוצא דופן.
הירשל נאבק על ביתו האמיתי.
בתחילה בורח מהבית אל היער ואל השיגעון.
שיבתו הביתה היא כניעה והשלמה עם גורלו.
הבית הוא סמל למוסכמות החברה וחזרתו הביתה מסמלת את חזרתו למסגרת החברתית.
היער: מסמל עולם ללא גבולות, ללא חוקים מחייבים, עולם של רגשות עזים שאינם יכולים לבוא לידי ביטוי.
כל הסדרים והמנהגים בטלים ביער והוא ביטוי למרידה בכל סדרי החברה.
הקבצן הסומא: לאחר שהדוד מסתלק מהבימה הסיפורית, הופך קבצן עיוור להשלך דמותו של הירשל.
הקבצן העיוור מופיע לראשונה בסיפורו של ד"ר לנגזם, הקבצנים הינם דמויות המביעות רגשות עמוקים.
בחלומו הוא זורק כסף לתוך עיניו של הקבצן ומעוור את עיניו שלו.
הקבצן הסומא הוא השלכה נפשית של הירשל- מצד אחד ביטוי למרד ומצד שני ביטוי לכניעתו.
שגרות לשון המאפיינות את דמות המספר: המספר משלב שגרות לשון, ביטויי חוזרים המתפקדים כמוטיבים חוזרים.
"אלוקים בשמים": בטוי שיש בו מעין קיטרוג על הגורל: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה.
רופאים ורופאות אכלו את יגעה ואת החולה לא רפאו.
אלוקים בשמים ראה את מכאובה ונטלה מן העולם.
" [,,]"… הכח שנתן אלוקים שבשמים" לבלומה לעבוד בבית קרוביה… דמות האלוקים מלווה גם את נישואי הירשל ומינה: "אלוקים שבשמיים יודע נרו של מי כבה…" "אלוקים שבשמים עשה לה בית (למינה) ואינה צריכה לשל אחרים…" דמות המספר מתייחסת באירוניה לגורלו של הזוג. הבית שהוקם בחסד אלוקים אינו בית.
הכרת התחושה שהגורל האלוקי פועל באופן סתמי וחסר רחמים: "אבל אלוקים שבשמים וצירל וטויבר על הארץ עשו שישא את מינה ולא ישא את בלומה".
ההקבלה בין אלוקים לבין צירל וטויבר מאירה את הגורל באופן אירוני.
הלשון שיוצרת אירוניה מופנית כלפי אלוהים המשתף פעולה עם החברה בכפיית רצונה על הפרט.
לא הצדק והרחמים מאפיינים את אלוקים שבשמים אלא גורל עיוור הפוגע לעיתים באדם.
לקראת סיום הרומן משתנה משמעות הביטוי כשמדובר בתאור חייהם של הירשל ומינה שנגאלו מן המכאוב.
"אלף": הרבה מאד- לשון הבאה לבטא חויה מועצמת מאד, אולם מכיון שיש פה פער בין החוויה לבין המציאות, נוצרת אירוניה. בעולם השיגרתי והקבוע שבו שולטת רשות אחרים, אין מקום לחוויות עוצמתיות.

סיכום

ראשיתה של העלילה בהופעת גורם זר בחיי המשפחה הבורגנית (בלומה), המוציא אל הפועל כוחות מודחקים.
הגיבור אינו מסוגל להתמודד עם כוחות אלה- המשפחה מנסה לביית את הירשל ולכבול את הכוחות שנתגלו בו במוסד הנישואין.
כפל ההדחקה גורם לכפל התפרצות בטירופו.
תמונת הטירוף הוא השיא ברומן.
אחריו העלילה יורדת.
הדמות נכנסת למרפאתו של ד"ר לנגזם.
המתיחות מתרפה כשהגיבור נרפא מנפשו.
הירשל חוזר לביתו ומוצא את מקומו בחברה, מאחר ששוב אינו תובע לעצמו מקום משלו.
העלילה מעוצבת בעזרת מוטיבים שונים, חלקם רגשיים פסיכולוגיים וחלקם חברתיים.
ברומן ניצחה "סעודת האם" (תכתיביה של החברה) את "בת המלך" (מושא האהבה) כדרכם של דברים אידיליים רומנטיים, שאינם מתממשים מעולם אלא מתנפצים אל קרקע המציאות.
"סיפור פשוט" אינו סיפור פשוט כלל וכלל.
הוא דורש מן הקורא לשים לב לפרטים שנראים, לכאורה, חסרי ערך, אך הם מניעים את העלילה ומעניקים לה את ייחודה<כחול></כחול>

הסיפור בסיכום

פרק 1 הרומן נפתח בתאור מצבה של מירל האלמנה: "מירל האלמנה שכבה ימים רבים חולה, רופאים ורפואות אכלו את יגיעה ואת החולה לא רפאו. אלוקים בשמיים ידע את מכאובה ונטלה מן העולם." עמ' 5 (עמודים ע"פ המהדורה המורחבת לבתי הספר) לפני מותה אומרת מירל לבתה בלומה לנסוע לברוך-מאיר, קרוב המשפחה העשיר שבוודאי יסכים להכניס אותה אל ביתו. לאחר מות האם, נותרת בלומה יתומה מאביה ומאמה. השכנות הנכנסות לנחם אותה מדברות אף הן על הקרוב ברוך-מאיר הגר בשבוש. לאחר שהסתיימה תקופת האבל נשלחה בלומה ע"י השכנות לשבוש. (הן דאגו לשכור לה עגלה שתיקח אותה ונתנו לה צידה- מזון לדרך.) בלומה הגיעה לבית קרוביה: "נכנסה צירל הורוביץ וראתה פנים חדשות, נטלתה בקצה סנטרה, ושאלתה, מי את בתי ומה את מבקשת כאן? עמדה בלומה מכסאה ואמרה, בתו של חיים נאכט אני. עכשיו שאמי מתה ואין לי לא אב ולא אם באתי אצלכם שממשפחתנו אתם. קימצה צירל פיה ושתקה. השפילה בלומה את עיניה ואחזה מטלטליה (חפציה) כמו שנאחז בשלו במקום שאין לה אחיזה אחרת". עמ' 5 צירל מנחמת את בלומה ומוסיפה: "... אביך עליו השלום.. חבל עליו שמת.. כל ימין היה הוגה בספרים, ואף אותך הטריד בדרך זו. אני איני בקיאה בדברים כגון אלו, אלא הלואי שהיו מלמדין אותך דברים שאישה צריכה לדעתם... היום הרי אי את חוזרת לעירך ומחר נתייעץ על עניינך..." עמ' 6 (מאוחר יותר מסתבר לצירל שהיא טעתה בשיפוטה את בלומה, ובלומה יודעת את מלאכות הבית המסורתיות ועוד מצטיינת בהם). בלומה שוכבת לישון בבית קרוביה. קשה לה בבית הזר. בלילה חלמה חלום: בחלומה ראתה עצמה יושבת בעיר זרה על עגלה. היא חשה בושה שהיא יושבת "ברשות הרבים" (מקום פרוץ, פומבי) וירדה מן העגלה (עגלה- לא מקום של קבע, כלי הסעה ממקום למקום). לאחר שירדה קפצו הסוסים והחלו לרוץ (סכנת מוות), נעמדה בפישוט ידיים (חוסר אונים, כניעה) וחיכתה שיחזור בעל העגלה (דמות גברית, סמכותית) שיעצור את הסוסים כדי שלא יפגעו באנשים. חיכתה לו והוא לא בא (האם יבוא?!). הרגישה בחלום שמשהו רע עתיד להתרחש. בלומה התעוררה מוקדם בבוקר בחדר הזר, בבית הזר. מסתבר שהייתה רגילה לקום מוקדם עוד בביתה מפני שרגילה הייתה לטפל בכל עבודות הבית בכוחות עצמה (אימה הייתה חולה רוב ימיה). היא חששה לקום מהמיטה כדי לא להעיר את בני- הבית, וכך שכבה במיטתה וחשבה על האם שלא הייתה מוכנה לבקש עזרה מקרוביה העשירים, אותם קרובים עשירים שהיו שולחים בכל שנה בראש-השנה כרטיסי ברכה מפוארים (נייר עבה ואותיות זהב) והאם הייתה תולה אותם על הקיר עד שהתבלו. "עכשיו האם שוכבת בקבר ובתה שוכבת על מטה של קרוביה." עמ' 7 (אנלוגיה בין הקבר והמיטה. הנוכחות בבית הקרובים כמוה כמוות עבור בלומה.) בלומה חוששת לקום מוקדם מהמיטה כדי לא להעיר את בני הבית. בסופו של דבר מחליטה בלומה לקום מן המיטה, והיא מזדרזת להכין ארוחת בוקר לתפארת. היא הוסיפה לכל מה שהכינה את העוגיות שהכינו לה השכנות כצידה לדרך. כשצירל נכנסת בבוקר להכין את ארוחת הבוקר- " מצאה סעודתה מתוקנת לפניה." עמ' 7 ברוך-מאיר והירשל נכנסים בזה אחר זה לאכול את ארוחת הבוקר. ברוך-מאיר בירך את בלומה בברכת בוקר טוב, והביט עליה בעיניים יפות (עליה ועל עוגותיה..) הירשל אוכל מהעוגות ואומר: "על כגון אלו נאה לברך". רק צירל פרסה לעצמה פרוסה קטנה ואמרה: "מי אופה עוגות אלו? את? ...ברוך השם שאין אנו אופי עוגות וכעכים ורקיקים. די לנו בלחם חול." עמ' 7 הירשל מבקש לומר לאימו סוד לתוך אוזנה: "מודה את אמא שעוגות אלו טעימות." עמ' 8 ( הוא אומר את הסוד בקול רם מתוך כוונה שבלומה תשמע). בלומה תופסת את מקום המשרתת בבית משפחת הורוביץ. היא ישנה במיטת המשרתת ועושה את כל מלאכות הבית בחריצות, בזריזות ובשקט. צירל חסרת רגישות למצבה של בלומה (מצב טרגי, יתמות, חוסר-כל), היא מנצלת אותה כמשרתת, נותנת לה בגדים משומשים ואפילו לא משלמת לה. התירוץ שלה הוא: בלומה היא קרובת משפחה, ואנחנו נותנים לה מקום לגור: "... מי שמשלם לנו הוא ישלם לה". ובנוסף אומרת צירל: כשיגיעה זמנה של בלומה להינשא היא תתן לה כנדוניה את השכר שמגיע לה. בלומה חיה בבית קרובי משפחתה חיים של בדידות: היא לא נהנית ממעמד אמיתי של קרובת משפחה, אך גם אינה מתחברת עם משרתות אחרות. היא סגורה בבית כל הזמן. צירל- צירל מאופיינת כגרגרנית (אוהבת לאכול), לא מצטיינת בעבודות הבית, וכל כולה עסוקה בממון: מתוך אהבת הממון (הכסף) היא נוהגת יחס לא הוגן כלפי בלומה כשאינה משלמת לה שכר על עבודתה. צירל ביקורתית כלפי בלומה- למרות שבלומה משרתת את הבית בחריצות. ברוך-מאיר- מתייחס יפה אל בלומה, הוא מודה לה על כל דבר, ואפילו מביא לה מתנות מנסיעותיו. הירשל- "אף הירשל נוהג עמה בעין יפה ואינו שוכח שמחומר אחד נקרצו." עמ' 10 הירשל בן 16 "וכבר הכיר שהעולם הזה לא כל מה שיש בו הוא טוב. יש האומרים שכל הצרה משום שהעולם חלוק לעניים ולעשירים. אפשר שדבר זה צרה. מכל מקום לא עיקר הצרה. עיקר הצרה היא שהכל בה במכאוב". עמ' 10 אבל, הירשל הוא בן למשפחה אמידה שחי חיים מתוכננים שנקבעו מראש (ע"י אימו) ובשלב זה של חייו לא יודע מהו מכאוב.

פרק 2 הירשל בן יחיד ובן זקונים להוריו. אמו צירל חזרה לעבוד בחנות לאחר שניגמל. מסתבר שהיא "לא הראתה לו חיבה יתירה כדי שלא כדי שלא תזוח דעתו עליו כבן יחיד." עמ' 11 כלומר: לא גילתה לבנה אהבת אם, לא בהיותו תינוק ולא בחינוכו- כדי שלא יהיה מפונק כבן יחיד (בהמשך הרומן גם מסתבר שלא שרה לו שירי ערש בילדותו). ברוך-מאיר- היה עוזר בחנותו של אביה של צירל. אדם שההצלחה הכלכלית מאירה לו פנים. הוא התחיל את דרכו בחנות כּשָמָש קטן והיום הוא בעל החנות ובתו של אדוניו היא אשתו. ברוך-מאיר הוא אדם כנוע וצייתן "שומע לאחרים ואינו מקפיד להיות עושה הכל מעצמו". עמ' 12 שש וחצי שנים עבד ברוך מאיר בחנות של שמעון הירש קלינגר (אביה של צירל) וכל אותן שנים לא דיבר עימו מר קלינגר יותר מאשר עם שאר עובדיו, חוץ מפעם אחת בדרך בבית מלון. באותה פעם, ברוך-מאיר חזר מעירו, היה במצב רוח טוב מפני שהצליח להתחמק מגיוס לצבא ועמד להינשא לקרובתו הנאה (עדיין לא מסופר לנו שמדובר במירל, אמא של בלומה). בלילה במלון שם לב קלינגר לברוך-מאיר שעשה מעשה לא אופייני לו: הוא עלה על השולחן וכיבה את המנורה לאדם שהפריע להם. קלינגר אמר לו: "סבור הייתי שכבשה תמה (תמים) אתה והרי אתה בן אדם. הסביר לו פנים וסיפר עמו (שוחחו)... נתן לו את צירל בתו לאישה". עמ' 13 (מסתבר כי ברוך-מאיר בוחר להינשא לצירל, בת אדוניו- אלה הם נישואי תועלת וממון). ברוך-מאיר מכיר במזלו הטוב, מעריך את אשתו ואוהב מאוד את בנו. כסוחר מצליח הוא משקיע ומחדש חידושים בחנותו, וכאדם הוא מתאים את עצמו לחברה, נכנע לחלוטין לרצונותיה של אשתו ומכיר בכך שעושרו בא לו בזכותה. הוא מאופיין בפאסיביות רבה אך גם בטוב לב. (מסופר שאינו מתנהג אל בלומה כאדון, מכיר לה תודה ומביא לה מתנות מנסיעותיו – אולי יש בכך אירוניה וביקורת כלפיו, על שאינו עושה דבר לשינוי מעמדה בביתו). (הערה: הזוגיות של צירל וברוך-מאיר היא זוגיות ששיקוליה היו שיקולי מעמד וכסף. בשלב הזה אין אנו מבינים עדיין מדוע אביה של צירל בוחר בברוך-מאיר לבעלה שהרי הם במעמד כלכלי גבוה משלו. בשלב מאוחר יותר מסתבר כי לצירל היה אח שהשתגע, ויש אמונה כי קללה רובצת על משפחתה, כך שאביה חשש שלא ימצא לה שידוך- והוא מחתן אותה עם עוזרו הנאמן).

פרק 3 הירשל בן 17 כשהתחיל לעבוד בחנות הוריו. הירשל אינו חכם ופיקח כמו אמא שלו, ואינו זריז כאביו. אבל יש לו יתרון: "שעושה כל מה שאבותיו אומרים". עמ'13 (דור שני לנכנעות וצייתנות). ציפו ממנו שיהיה רב, הוא למד תורה בבית המדרש עד שהתחיל להתרחק מלימודיו: "באותם הימים ניטל כבוד התורה ובחורי ישראל מניחים היו את ספריהם ופורשים לדרך ארץ (מסחר וחיי מעשה), פיקחים נכנסים לבתי הלימודיות ולומדים חכמה שמפרנסת את בעליה, ובינוניים עוסקים במשא ומתן של מסחר. עוד כת אחת של בחורים הייתה שלא היו לא בתורה ולא בדרך-ארץ, שמתפרנסים משולחן אבותיהם ומבלים את ימיהם בדברים שאינם מן היישוב מהם בציונות מהם בסוציאליזם. אלו ואלו אינם חשובים בעיני הבריות, על הראשונים מלגלגים ומן האחרונים מתייראים." עמ' 13. לאחר שהתרחק הירשל מלימודי התורה, חששה אמו של שיפנה ללימודים חילוניים, והיא גורמת לו להיכנס עבוד בחנות (העסק המשפחתי). הוא מבלה עם חברים לבית חבורת ציון לא בשל קירבה לרעיונות הציונות. (לא פעיל ולא אידיאליסט). מסתבר שאימו חוששת לשלוח אותו ללימודים באוניברסיטה בשל סיפור האח שלה שהשתגע. היא תולה את הסיבה לשיגעון האח בלימודים שעסק בהם. ניסו למנוע מהאח ללמוד, קרעו את ספריו- והוא מצא ספרים אחרים, ניסו להרחיקו מהבית והוא ברח ליער, אכל גרגירים ועשבים עד שמת. (עיר # יער) המספר אומר כי רצונה של צירל שהירשל יהא רב לא מאהבת התורה היה אלא כדי לכפר על מעשה זקן-זקנה (סב-סבה) שהתגרה ברב העיר שהתנהג ב"חסידות יתרה", וסב-סבה של צירל אמר עליו שדעתו נטרפה. אותו רב " איחל" למשפחה של צירל שאותו זקן-זקנה וכל בניו תטרף דעתם ומאז- כל דור במשפחה היה בו משוגע. צירל כאמור, ביקשה לכפר על אותו עוון ע"י כך שהירשל יוקדש לתורה, אולם לא כל מה שאדם מתכנן "מסכימים עמו מן השמיים, כל שכן כשאין כוונתו שלמה". עמ' 15 (ביקורת על צירל). הירשל נשאר לעבוד בחנות המשפחה ומבלה עם חבריו ב"חבורת-ציון". פעמיים בשבוע הוא משאיל משם שלושה ספרים לקרוא בשבת לאחר ארוחת-הערב. ספר אחד הוא משאיל לבלומה שאף היא יושבת וקוראת. בלומה אוהבת לקרוא- זו אהבה שירשה מאביה (וזכרון ממנו). "אף בחדרה של בלומה נר דלוק ואף היא יושבת וקוראת בספר מן הספרים שהירשל מביא. אהובים עליה הספרים על בלומה שפותחים לה פתחי עולם ומעלים לפניה את ימיה הראשונים שהייתה יושבת עם אביה עליו השלום וקוראת לפניו. עמ' 16 - מסתבר שחיים נאכט (אביה של בלומה) נשא לאישה את מירל שהייתה מיועדת תחילה לברוך-מאיר קרובה. הכסף עיוור את עיניו של ברוך-מאיר שנישא לצירל. בשל שגעונו של אחיה של צירל קשה היה לשדך אותה למרות היותה בת יחידה ועשירה. כיוון שאביה ראה שצירל מתבגרת ולא מוצאת שידוך- הסכים להשיאה לברוך-מאיר שעבד בחנותו. משפחתה של מירל לא כעסה על ברוך-מאיר על שביטל את חתונתו עם מירל. חיים נאכט- היה משכיל וידען - כל הימים למד וקרא בספרים. הוא איבד את פרנסתו ולמרות זאת אשתו אהבה אותו וכל מה שעשה היה יפה בעיניה. זהו בית שאין בו ממון אבל יש בו יחסי אהבה ורגישות הדדית (אנלוגיה ניגודית למשפחת הורוביץ). חיים נאכט סבל מאוד מכך שהתקשה לפרנס את אישתו ואת בתו. היה יושב בחלון ועיניו הכחולות מלאות דמעות וזקנו הבלונדיני "נתון בין שיניו". הוא אמר לבלומה שאינו ראוי להיות אב ובעל כי לא מסוגל לפרנס את משפחתו (מעשב הכליף שהביאו לפניו גנב) אבל, הוא נתן לבלומה מתנה חשובה מאוד: את אהבת הקריאה בספרים, ואמר לה: "בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר." עמ'19 בלומה לומדת בקלות, היא ילדה נבונה ומוכשרת. אביה היה יושב וקורא עימה ומתרגש מהסיפורים בעוד היא עצמה מתוארת בניגוד אליו כאדם מעשי שלא בוכה בקלות. "מתוך עלבון ומתוך צער" מת חיים נאכט ואשתו ובתו נותרו בחוסר כל, ספריו נמכרו, אחר כך בגדיו, שולחנו ומטתו עד שהיו צריכות לעבור לדירה עלובה וזולה יותר. מירל, האמא, חלתה מצער ומהתנאים הקשים. לאחר שחלתה מירל ומתה- נותרה בלומה יתומה וחסרת כל. בעצת שכניה עברה לגור בבית קרוביה- משפחת הורוביץ, בשבוש.

פרק 4 בלומה יושבת בבית קרוביה וקוראת ספרים בחדרה: "יושבת לה בלומה בתוך כותלי ביתה והספר פותח לפניה פתחי עולם". עמ'20 בלומה היא נערה מופנמת (סגורה), ביישנית, חרוצה, שתקנית ומסתגרת. על אף ש"השכירה" את ידיה לאחרים, אומר עליה המספר: " כל עצמה של בלומה הן ידיה שהשכירה לאחרים. אבל נשמתה בת-חורין." עמ' 20 בלומה מכירה ויודעת את כל עבודות הבית ואין פינה בבית שידה אינה מגיעה אליה. היא מתוארת כרבת-חן, וברוך-מאיר חש חיבה כלפיה. "ניצוצות של חיבה יוצאים מעיניו לתוך עיניה." עמ' 20 גם צירל מרוצה מבלומה- (סיפור המשרתת העגונה שיום אחד חזרה ונסעה לבעלה שעמד למות- ומאז נעלמה. לצירל היה קשה למצוא משרתת חדשה. באותה תקופה היה אדם בשם דר' קנאבינהוט שהיה סוציאליסט והטיף לשיויון ויחס הוגן כלפי כל המעמדות. בעזרתו החלו המשרתות דורשות תנאים טובים יותר). בלומה עובדת בחריצות, זריזות ו- "חוט של חן נמשך במעשי בלומה. שבע ידיים אינן עושות בשבעה ימים מה שריבה (בחורה) זו עושה ביום אחד". עמ' 22 צירל- "כל שמחתה של צירל סעודה נאה. צלי ונא ומבושל, טחול וקורקבן וקיבה, זפקים ממולאים...עד שלא נכנסת צירל לסעודה היא יושבת בינה לבין עצמה וגופה ממלא את הכסא והיא מעבירה לפניה כל מה שעתידה לאכול. וכשנכנסת לסעודה שוחה היא בחיבה על העוף וממלאה את קערתה..." עמ' 22 בלומה מצליחה בעבודות הבית ובבישול " מיום שבאה בלומה חזר העולם לתפקידו..." עמ' 22

פרק 5 "עד שלא הגיע הירשל לפירקו מצא לפני את בלומה. זו בלומה שהייתה בבחינת תאומתו" "בלומה פורחת כשושנת העמקים". עמ' 23 דימויים רבים קשורים בדמותה: תפוח שנפל מהעץ, איברים מלאים, תנועותיה קלות, גלום בה סוד נפלא. בלומה מתוארת כבחורה מסתורית וחידתית. היא מתוארת כקדושה היושבת ליד שולחן עליו מפה לבנה, אור הנר דולק והיא קוראת בספר. הירשל קולט את בלומה בכל חושיו- גם כשהיא אינה עומדת מולו הוא רואה את דמותה בדמיונו והיא נמצאת בליבו בכל יופיה. כשהוא בחנות הוא חושב עליה ושומע את צעדיה בקומה מעל. הוא מביט בה כל היום, רוצה לחבק אותה- אך מתבייש. יש בתוכו קונפליקט בין השכל ובין הרגש. הירשל נמשך לנשים והיא במצוקה מפני ששבוש היא עיר שמרנית. באותה תקופה "הזמנים משתנים והדעות מתחלפות" עמ' 24 למשל: משתנה היחס השמרני כלפי אמנים נודדים הבאים להופיע בעיר: משוררים ומשוררות (זמרים וזמרות) וכל אלה המופיעים על הבמות בשירה וריקודים – "פתאום התחיל העולם נוהג בהם בכבוד" עמ' 24 הירשל מוצא סיבות כדי לשהות בחברתה של בלומה ומתרגש מאוד: רגליו רועדות והוא מגמגם מעט כשפונה אליה בדברים. הפגישה הראשונה ביניהם (בחדרה של בלומה) היא בסימן השתיקה והמבוכה: " יום אחד נכנס הירשל אצל בלומה. לא הספיק לדבר עימה עד שנזדעדעה הארץ תחתיו, כאדם שנפתחה לפניו מערה ונתגלו לו כל כלי חמד שבעולם. אבל ידיו של הירשל נחרפו פתאום ועמד משתומם. אף היא עמדה תמיהה... נבוכים היו שניהם...פתאום זקפה את שתי ידיה וסידרה את שערה שנסתר מאליו ונתנה לו את ידה ורמזה לו שילך. אבל הוא לא הלך ולא הניח את ידה מידו. באותה שעה האדימו פניהם כבני אדם שעשו דבר שאינו הגון. עמדה והוציאה את ידה מידו ויצתה". עמ' 25 בלומה נותנת יד להירשל כדי לסמן לו לצאת. הירשל לא עוזב את ידה, שניהם מסמיקים כאילו עשו דבר לא הגון, בלומה מושכת את ידה מידו יוצאת. הירשל חושב על כך שיכול היה ללטף את שערה ולחבק אותה, אבל נתן לה לברוח. הוא חוזר לחנותו ומתוך נסיון לא לחשוב עליה- השקיע עצמו בעבודה. צירל מרוצה מכך שהירשל משקיע מאמץ בחנות למרות שלא יודעת את הסיבה האמיתית לכך. הירשל - למרות שאינו רוצה לחשוב עליה- מחשבותיו עליה חזקות ממנו. בלומה רגזנית ועצובה (בשל התרחקותו של הירשל)- הירשל מבחין בכך שהיא רוגזת ושותקת ומחליט לשתוק אף הוא, אך הוא נשבר. היגון שעל פניה הביא אותו לידי התרגשות, והוא נכנס אחריה אל חדרה: בחדרה הוא שואל אותה: "מה לך בלומה?" עמ' 28 היא מתיישבת על הכסא היחידי שיש בחדרה ולא עונה. הוא עומד לפניה כשהוא מתרגש ושותק. "כתלי החדר התחילו מצמתים (לוחצים עליו) אותו ביניהם. כמה קרוב הוא לה וכמה רחוקה היא ממנו." עמ' 28 כשהחליט להושיט את ידו ולקחת את ידה- הסתבר לו שכבר יצאה מהחדר. הירשל נותר לבד בחדרה (הספוג בריח שלה) והניח את ראשו על מיטתה. מבחינתו- " אלף שנים היה ראשו מונח על מיטתה של בלומה. כל היקום נמחה רק הירשל בלבד קיים. דמום שוכב לו לבו מתוק כדבש...פתאום נגעה ידה של אישה בראשו והחליקה את שערו...כיוון שהרגיש בה נינער ויצא." עמ' 29 . כשהרגיש שבלומה מלטפת את ראשו. תגובתו היא: הוא קם ויוצא מן החדר. בתחילה הירשל מתרחק וממעיט בשיחה עם בלומה, אולם הם מתקרבים זה לזה ומתחילים לשוחח זה עם זה - כשהם נזהרים מסביבתם. למרות זאת מסתבר שצירל רואה את התקרבותם.

  • קיימת אנלוגיה בין שתי הפגישות של הירשל ובלומה בחדרה ובין הפגישה השלישית מול בית עקביא מזל.

פרק 6 – יונה טויבר השדכן צירל שמה לב להתקרבות בין הירשל בנה ובלומה. היא חושבת לעצמה: "עכשיו הוא משחק עם בלומה, כשיגיע לפרקו ישא אישה ההוגנת לו". עמ' 30 צירל מסתירה את ידיעתה, ולא מרחיקה ביניהם. בלומה משמשת עבור צירל "חומה אנושית" (הגנה) המגנה על הירשל מפני נשים אחרות. אבל סכנת הגיוס לצבא הופכת ממשית וצירל מחליטה למצוא שידוך הגון (הולם, מתאים) לבנה. צירל פונה ליונה טויבר השדכן ומבקשת ממנו לדבר עם משפחת גדליה צימליך. (מינה- בתו של גדליה וברטה צימליך- משפחה הגרה בכפר קרוב- מַאלִיקְרוֹבִיק, משפחה אמידה ומכובדת). דמותו של יונה טויבר השדכן- התכוון להיות רב פוסק. בנסיעתו לקבל "התרת הוראה" (תעודת הסמכה) הוא מתוודע (באכסניה) לספר בשם "שבילי עולם" העוסק בגיאוגרפיה (השכלה חילונית). הוא מתרשם מאוד וקורא בספר. בסופו של דבר לא הגיע לקבל את ההסמכה. מאמר שכתב בעקבות כך והתפרסם היה הצלחה חד-פעמית (ככל הנראה בשל הנושא החילוני) ומצבו הכלכלי הידרדר עד שהפך במקרה לשדכן. הוא נחשב לאדם מקובל, שמבין את בני-האדם ומצליח "לכוון" לדעת אחרים (לדעת מה הם חושבים ורוצים). הוא מאופיין באמצעות ידיים חלקלקות, והחלקלקות היא חלק מאופיו כשדכן. הוא נוהג לעשן והעישון שלו מסמל את בטחונו העצמי, ותחושתו שהוא שולט בחברה. כשדכן עליו להיות ערמומי, ובעזרת השתיקה שלו הוא מערים את כולם, שהרי אדם שותק נדמה שהוא מסכים עם כולם- אבל טויבר מצליח בסופו של דבר לשכנע את כולם לעשות כרצונו. מדרש שם: כיונה הוא מעופף בין האנשים כדי לשדך ביניהם. קיימת גם אירוניה בשמו: יונה היא סמל לשלום, אבל הוא מתואר כמי שמקלקל את כל מה שהבחורים מתכננים (מתכננים= מתאהבים, מעוניינים). לדמותו מתקשרים פעלים אלימים כמו: "מכניס", "הורס". "כל מה שהבחור מחשב בלבו יונה הורס בהנעת יד, וכל מה שאבותיו של הבחור מבקשים יונה מכניס בלבו של זה, לסוף רואה הבחור את עצמו כאילו הוא נתן עיניו באותה ריבה (בחורה) ויונה הסכים עמו." עמ' 31 {דמותו של טויבר היא דמות משנית שבעזרתה המספר הכל-יודע מבקר את החברה של אותה תקופה- חברה בעלת מוסכמות המתערבת בגורלו ורצונו של הפרט. זו היא ביקורת על מוסד השדכנות (מוסד חברתי המזווג זוגות על-פי התאמה של מעמד, ייחוס וממון)- זהו מוסד שלא מתאים לחברה המתיימרת להיות מודרנית.} גדליה צימליך- נוהג לקנות בחנותם של משפחת הורוביץ, וצירל מקרבת אותו על-ידי הזמנה לביתה (מנהג לא מקובל באותה תקופה). מינה הבת מתחילה לבקר בשבוש ומבקרת בחנות.

פרק 7 הפרק פותח בתיאורה של מינה (בתם של גדליה וברטה צימליך). מינה מתוארת כבחורה נאה וחסודה שבאה מן הכפר. בעזרת הכסף של הוריה היא למדה בעיר (סטניסלב) בפנסיון לנערות מיוחסות. בעקבות החינוך שקיבלה בפנסיון בעיר היא מתנהגת כמיוחסת ומתלבשת בהידור (לעומת הוריה המתלבשים בפשטות). כשהיא חוזרת לכפר הולדתה בחופשים מהפנסיון היא סובלת (הריחוק מהעיר). מינה שומעת על כך שמבקשים לשדך אותה- אך לא אומרת דבר על כך. היא מצייתת לרצון הוריה. בפרק זה מתוארת מערכת היחסים בין צירל לברוך-מאיר. הרגעים האינטימיים ביניהם הם בישיבה בערב בחנותם לאחר סגירתה וספירת הכסף שהרוויחו. ברוך-מאיר מתואר כאדם פאסיבי החוזר על דבריה של אשתו ולא מוסיף דבר משל עצמו: "דעתי כדעתך צירל". עמ' 38 בלומה מרגישה שמשהו מתרחש למרות שלא שמעה דבר במפורש. הירידה למרתף: צירל יורדת אחרי בנה למרתף הבית. להירשל נדמה כי האם מעוניינת לעקוב ולבדוק אם הוא מבלה במרתף עם בלומה. לשמחתו מסתבר לו שלא כך הדבר (כשהיא מתחילה לדבר על גדליה צימליך, הירשל טועה לחשוב כי שיחתה נוגעת לענייני החנות.) צירל מנסה לשכנע את הירשל בעניין כדאיות השידוך עם מינה. היא מתארת אותה כנערה משכילה, עשירה ומודרנית. לדבריה: "אוי לעולם שהבריות הולכים אחר ליבם... חס ושלום שיש לי כנגד בלומה כלום. אין הרבה בלומה בשוק... אי אתה צריך לשכוח שהיא עניה, שבחמלתנו שחמלנו עליה הכנסנוה לביתנו ונתנו לה כל מחסורה, ומובטחני בה שהיא מכירה את מקומה ואינה מעמידה את עצמה בינך לבין מזלך כקיר. בן בעלי בתים אתה הירשל, ולגדולה מזו אתה מתוקן... הירשל עמד ושתק... ידיו של הירשל נתרפו... עמ' 40 לאחר דבריה של האם מחזר הירשל אחרי בלומה "אלף דברים יש לו לספר לה". עמ' 40 אבל בלומה מתעלמת, שותקת. הירשל כועס עליה על שתיקתה. לעומת זאת, הוא לא מתנגד למעשי אימו המפרשת את שתיקתו כהסכמה לשידוך. פרק 8 - בלומה עוזבת את בית הורוביץ. בלומה עוזבת את בית משפחת הורוביץ בהפתעה. הירשל ממשיך לחשוב עליה: "הרוצה לראות את בלומה יעמוד ויצפה בלבו של הירשל, שבבית הורוביץ אין רואים אותה. בלומה מצאה לה מקום בבית אחר. כל הימים הייתה דרה את הורוביץ, פתאום נטלה מטלטליה ויצתה." עמ' 41 עזיבת בית הורוביץ עבורה היא כמו יתמות שנייה. היא עוברת לגור ולעבוד בבית משפחת תרצה ועקביא מזל. מינה מתחילה לבקר (בהזמנת צירל) בבית משפחת הורוביץ כשבאה לבקר בשבוש. (הזמנה שלא הייתה מקובלת באותם ימים). יום אחד פוגש בה הירשל במקרה בביתו (הוא שומע קול מחדר האורחים). בלומה נמצאת במחשבותיו כל הזמן, למרות עזיבתה. הוא חש שהיא: "בבחינת תאומתו שריחקוה הימנו בזרוע". עמ' 43 במחשבותיו עליה לא עולה על דעתו הדאגה לשלומה ולתנאים בהם היא חיה. בדמיונותיו הוא מצפה שבלומה "תעשה מעשה" (תהיה אקטיבית) ומתאכזב כשאינו שומע ממנה. בלומה משכיחה את צערה בעבודה קשה בבית משפחת מזל. הם יודעים להוקיר את מסירותה וחריצותה ואף דואגים לה כשהיא עובדת קשה . הירשל עובד בחנותו של אביו, ממשיך לחשוב על בלומה, ומאשים את בלומה ש "אילו הראתה לו פנים שוחקות לא היה מקום למינה." עמ' 44 הירשל ניסה להתנגד לאמו, אך היא מרככת אותו בהתנהגות רכה ובחיבה (אותה חיבה שמנעה ממנו כילד, וכעת היא משתמשת בה כמניפולציה. היא גם המקור לכאב על בלומה, וגם המקור לנחמה בחיבה שהיא מראה לכאבו). לצירל יש השפעה גדולה על בנה כשהיא מתנהגת איתו ברכות. סופיה גילדנהורן – חברתה הנשואה של מינה, שאיתה היא מרבה לבלות. מבוגרת ממינה בשנתיים ונראית צעירה ממנה בשנתיים. נשואה לסוכן נוסע של חברת ביטוח (יצחק גילדנהורן). בעלה מרבה בנסיעות ובהיעדרות מביתו, אך כשחוזר לביתו- מרבים להתארח אצלו חברים למאכל, משקה, משחקי קלפים והיתולים.

פרק 9 - מסיבת החנוכה אצל סופיה גילדנהורן הופכת למסיבת האירוסין של מינה והירשל. סופיה זכתה בלוטו ובכסף הכינה סעודה לחנוכה. משפחת הורוביץ מוזמנת. צירל שולחת את הירשל למסיבה לפניהם (מסתבר כי מדובר במהלך מתוכנן). הירשל מרגיש בודד ומבולבל בין האנשים הרבים שבמסיבה. המשתתפים במסיבה הם אנשי העיר והם עסוקים באכילה, שתיה, משחקי קלפים והתלוצצויות על שמותיהם של אנשי העיר. (הכוח של הפרט על הכלל) העשן הרב (עשן הסיגריות וריח האוכל-טיגון הלביבות) מבלבל את דעתו של הירשל והוא רוצה לצאת מהבית. עולה על דעתו שעלולים לחשוב שהוא גנב משהו מהבית והוא מוציא את כיסיו החוצה כדי שלא יחשדו בו. באותו רגע נכנסת לבית מינה. הוא מגיב בשמחה למראיה ומתחיל לשוחח עימה. "אלף דברים סיפר הירשל למינה. מימיו לא הרבה שיחה כבאותה שעה... דמומה עומדת מינה לפני הירשל...והיא בולעת כל מלה וכל דיבור... ושוב היה הירשל מדבר ומינה שותקת". עמ' 50 מינה מופתעת מצומת הלב של הירשל. הקהל במסיבה שם לב לקשר שנרקם ביניהם. הירשל מסמיק ממבוכה. כולם מברכים את הירשל, והוא שותק ממבוכה. "לא כמות שחשב הירשל חשבו עליו מלמעלה. ארבעים יום קודם יצירתו כבר יצתה בת קול ואמרה בת גדליה להירשל. קם ונטל ידה של מינה ואחז בה כמה שאחז. דבקה ידה בידו ואור חדש האיר את עיניה..." עמ' 51 -52 כוונתו של הירשל כשאחז את ידה של מינה מתפרשת לא נכון (הירשל רצה לומר לה: "איני חייב בעלבונך" - בהתייחסו לטעות בפרשנות השיחה ביניהם ), ומיד מברכים אותם במזל טוב של אירוסין. סופיה רצה אל מינה חברתה ומנשקת אותה (מבקשת ממנה לספר לה כיצד הירשל גילה לה את אהבתו...). מייד מקיימים טקס אירוסין ושוברים צלחת תוך קריאת מזל טוב, מזל טוב. רק אז- שולחים לקרוא להורים של שניהם. "לבם של אבותיהם הרגיש שהגיעה שעת חיתוך גורלם של בניהם ובאו." עמ' 52 הערה: הדרך בה מתוארים האירוסין החפוזים של הירשל ומינה מדגישים את העובדה שהירשל פאסיבי, ובשל כך יכולה אימו לנהל את חייו. הוא מבין את מצבו, סערה מתחוללת בנפשו- אך הוא לא מסוגל לעצור את ההתרחשויות. במקביל- קיים הלחץ החברתי: הירשל הוא כלי משחק בידיהם של הכלל (אנלוגיה למשחק הקלפים).

פרק 10 - המשך ההתרחשות מהפרק התשיעי. הירשל מרגיש מבולבל מאוד. מסביבו כולם חוגגים באכילה ושתייה. הוא מבין את מצבו, ולא יודע מה יאמר לבלומה. בנפשו מתחוללת סערה והוא נזכר בדוד שלו (אח אימו) שעליו סופר שהשתגע. הירשל מטיל ספק בכך שהוא משוגע: "אפשר שאחי אמי לא היה משוגע, ומה שעשה מדעת עשה". עמ' 56 מאוחר יותר באותו הלילה, עומדת משפחת הורוביץ מחוץ לביתם כשהמשרתת החדשה נעלה את הדלת מבפנים ונרדמה. צירל דופקת בכעס וצעקות על הדלת, כולה טענות והיא משווה את בלומה החרוצה אליה.

פרק 11 הירשל מתעורר בבוקר וחושב על אירועי יום האתמול. הוא סבור שעליו להפסיק לחשוב על בלומה ולתת את לבו לארוסתו מינה. הוא נזכר כיצד מינה עזרה לו להימלט מבדידותו (במסיבת החנוכה), ושוב הוא מאשים את בלומה, שהכל קרה כי היא "בלמה את עצמה" עמ' 60. הוא מבין שמינה רחוקה מלבו אבל הוא אינו יכול להימלט ממנה הקונפליקט הפנימי בנפשו של הירשל מתגבר. קשה לו להשלים עם אירוסיו למינה. הוא מתחיל לדמיין אודות דרכי בריחה מהאירוסין הללו: בריחה לאמריקה (באותם הימים כבר יש הגירה משבוש לאמריקה), צמחונות, הימנעות מאכילה (האכילה מאפיינת את שתי המשפחות - מוטיב).

פרק 12 - האירוסין בבית הוריה של מינה (משפחת צימליך) במוצאי שבת צימליך שולח את מרכבתו לקחת את משפחת הורוביץ מהעיר (שבוש) לכפר בו הם גרים (מַאלִיקְרוֹבִיק). (על פי המנהג האירוסין נחגגים בבית משפחת הכלה). צירל וברוך מאיר מתרשמים מהמחווה, הירשל לעומתם היה רוצה להיעלם. בבית משפחת צימליך משאירים את הירשל ומינה לבדם, כשהפעם (בניגוד למסיבת חנוכה) מתקשה הירשל לנהל שיחה עם מינה. הוא חש מבוכה. ואז עולה במוחו המחשבה: "אין לי אלא להוציא דבר מגונה מפי ואני נפטר ממנה לעולמים. אבל חיבת כבודו עיכבתו."עמ' 65 -באופן מפתיע הוא מתחיל לדבר ללא הפסקה ומתברר שמינה בכל זאת מוצאת חן בעיניו. הנושאים עליהם מדבר: דיכוי הפרט ע"י הכלל ועוד. מינה נהנית לשמוע את דבריו, ומתפעלת ממנו. את דבריו קוטעת צירל. הוא לא שמח בכך, והוא מושיט יד למינה. לאחר שעה קלה באה המשרתת להזמינם לסעודה.

פרק 13 - ארוחת האירוסין יונה טויבר השדכן מוזמן גם הוא (ונכוחותו מציינת את "חתימת העסקה" - האירוסין). הארוחה היא סעודה מפוארת והאורחים נהנים. צירל מתוארת כמי שאוכלת הרבה מתוך שמחה. גם יונה טויבר אכל הרבה. הירשל- לא אוכל כמעט כלום ונזכר בדוד המשוגע שהיה צמחוני. הוא מביט בזלילה הגדולה וחושב לעצמו שייתכן שצמחונותו של הדוד שהייתה בריאה יותר, נתפסה בעיני כולם בטעות כשיגעון. כשמגישים את הקינוח המתוק הוא לוקח פרוסה גדולה ונזכר בעוגות שהביאה בלומה ביום הראשון לבואה לביתם (זאת הסיבה שהוא מתחיל לאכול).

פרק 14 - קצת מידע על משפחות הורוביץ וצימליך ברוך-מאיר מתואר כאדם שהיו לו יחסים טובים עם כולם. מלבד אותו אירוע בו בחר באדם אחד על פני אחר כראש העיר. אבל בינתיים הדברים הסתדרו. ברוך-מאיר היה עוזר למי שבא לבקש ממנו נדבה. בית הורוביץ היה עומד במרכז העיר, ולא גדול יותר מיתר הבתים שבשורה, הוא שונה בשל שובך יונים נטוש, שבעבר אביה של צירל גידל בו יונים. בקומה התחתונה- החנות הצרה והארוכה, בקומה העליונה- דירה גדולה בה גרה משפחת הורוביץ. תפקידה של צירל בחנות- לשוחח עם הלקוחות. בשיחות הללו לומדת כמה כסף יש לאותו אדם. כך היא למדה על עושרו של גדליה צימליך המחותן- שעושרו לא ניכר במראהו החיצוני. כשצירל מבינה שהוא איש עשיר היא מקרבת אותו אל המשפחה ע"י הזמנה אישית לביתה (מעשה לא מקובל). הירשל- היה אדם נוח לבריות (אנשים) ולא התגאה בעושרו. משפחת הורוביץ ומשפחת צימליך הן משפחות מקובלות בשבוש. גדליה צימליך- למרות שהתעשר תמיד חשש לחזור ולהיות עני. זכורים לו הימים הקשים בצעירותו כשהוא והוריו היו הולכים לישון רעבים. הוא נישא לבת של חוכר בית המזיגה (פאב) שבכפר. במשך הזמן התמזל לו מזלו ובעל הכפר החכיר לו אדמות. כשהפך לחוכר המשיך להיות צנוע ונדיב כלפי אחרים. החרדה לחזור ולהיו עני פסקה כשנולדה הבת- מינה. הוא הפך להיות חרד לשלום הבת. ברטה אשתו - אישה חרוצה ולא יושבת עם חברותיה לרכל. גם היא הייתה צנועה ולא התגאתה בעושרה.

פרק 15 - ההכנות לחתונה אנשים בשבוש מברכים על הנישואין. היחסים בין שתי המשפחות טובים. משפחת הורוביץ מוזמנת לכפר ושני המאורסים נפגשים שוב. הירשל נדמה בעיני עצמו לחולה שמטפלים בו. שתיקה יש בין הירשל למינה בפגישות הללו. הירשל חושב על כך שאמור להיות לו טוב אבל לבו עצוב. מאכלים טובים, אויר כפר טוב, כבוד, עושר ורכוש לא עושים אדם שמח ומאושר- משהו חסר להירשל. ביתו של עקביא מזל נמצא בסוף (קצה) העיר והירשל גר במרכז העיר. יונה טויבר כבר קיבל את שכר השדכנות שלו והוא מסתובב בעיר ומשוחח עם הירשל על נושאים שונים. ההכנות לחתונה בעיצומן- הירשל עסוק בבגדי חתונתו. צירל דואגת שיתפרו לו בגדים לשבת וליום חול. כך גם מינה -תופרים לה את בגדי כלולותיה (דואגים לקנות הכל בשבוש). ברטה קונה בנדיבות ומכל טוב. במהלך ההכנות, כשמינה באה לשבוש היא אינה מתארחת בבית הורוביץ (מטעמי צניעות), אלא בביתה של סופיה גילדנהורן חברתה הטובה. היא חולקת איתה את מיטתה כשהבעל (סוכן הביטוח) בנסיעות. סופיה הנשואה משתפת את מינה בפרטים אינטימיים שבין בעל ואישה- ומינה חשה נבוכה מכך. הירשל עולה לתורה לפני החתונה. בבית הכנסת נהוג להושיב את החתן במקום קבוע שהוא מקומו של זקן אחד. הזקן שמח לוותר ולפנות את מקומו הקבוע לאותם חתנים. אולם- "כשהוליכו את הירשל לשם לא הניחו הזקן לישב במקומו. אמר, אינני רואה בו צורת חתן" עמ' 85 (רמז מטרים). מתגלה סכסוך בין המשפחות בנוגע למקום החתונה, שהרי לפי המנהג הטקס נערך בבית משפחת הכלה. משום שבית שמשפחת צימליך מחוץ לעיר מחליטים שיהיה נוח יותר לקיים אותו בשבוש- וברטה וגדליה מסכימים.

פרק 16 - החתונה באותו יום שנישאו הירשל ומינה היו חתונות נוספות, אך זו שלהם בלטה ביותר. הגיעו אליה אורחים מחוץ לארץ, ברטה שלחה לקרובים בחו"ל כסף שיוכלו לבוא לחתונה. היא ובעלה לא התביישו בקרובים העניים שלהם. האח של ברוך-מאיר לא יכול היה להגיע בשל מצבו הכלכלי והוא שלח ברכה בצורת שיר שאליו חיבר דולר אחד. (לאח הייתה חנות קטנה והוא נהג לכתוב שירים). הירשל לא זכר את הדוד הזה (לעומת הדוד מצד אימו- זה שהשתגע, שאותו זכר). חתונתם של הירשל ומינה נחגגה ברוב פאר- שהרי שניהם בנים יחידים. בלומה יודעת על החתונה אך אינה מתמרמרת ונאנחת. בלומה אהבה את הירשל אך מכוון שנישא לאחרת- לא חשבה עליו. הירשל ומינה חיוורים. הנר שהדליקו לכבודם כבה (סימן רע לזוג). גם הירשל לא שם לב לכך, אך נזכר בסיפור על כת בהודו שבה זוג הרוצה להתגרש- מדליקים עבורו שני נרות ומחכים. מי שנרו כבה ראשון- הוא זה שעוזב את הבית (ולא חוזר לעולם). הירשל הביט בנר שכבה.

פרק 17 – החיים לאחר החתונה בדירתם של הירשל ומינה שני חדרים, מלבד המטבח שבו ישנה המשרתת. בחדר הגדול ניצבות שתי מיטות זו לצד זו, מראה גדולה ושולחן בעל שישה כסאות. שני ארונות בגדים- אחד להירשל והשני למינה. החדר הנוסף ריק - ומיועד לילדים שיוולדו. יכלו לדור בבית ההורים, אך סופיה החברה יעצה למינה שכדאי להם לגור בדירה משל עצמם. עברו 7 ימי חגיגות החתונה והירשל חזר לחנות. הוא עייף ומרבה לפהק. כשחוזר לביתו מינה מקבלת את פניו לפעמים בחיבה ולפעמים לא. הוא לא מבין אותה. יש ביניהם שתיקה. הימים עוברים להם. הירשל עובד בחנות ומינה לפעמים יוצאת מהבית לבקר את חברתה ונכנסת לחנות לבקר את בעלה. הירשל מעדיף לחזור הבייתה ולמצוא אורחים ולא להיות עם אישתו לבד. קשה לו להיות קרוב אליה. בחג הסוכות הירשל ומינה נוסעים לכפר הוריה. הם ישנים בחדרה הישן של מינה שאליו הכניסו מיטה נוספת. הירשל ממעיט בשינה כשהוא בכפר. מינה ישנה עד מאוחר. בארוחת הבוקר מינה מתקרבת אליו אך הוא זז ממנה כי לא אוהב את את ריח הבושם שלה (מי קוֹלוֹניָה). הירשל אוהב את בישולי חמותו ובצירוף אויר הכפר הטוב - יש לו תיאבון והוא מרבה באכילה. "כבר שכח הירשל תורתם של צמחונים בגנות אכילת בשר ודגים..." עמ' 99 "הירשל שתק ואכל. כנגדו עמד העוף חרסיני (עשוי מחרסינה) כשחרטומו (המקור) זועף".עמ'99 מינה יושבת חיוורת וצנומה וממעטת לאכול. האווירה בפרק: "מנוחה נעימה שרויה על הסוכה... החדר כגן עדן". עמ' 100


פרק 18 הירשל ומינה חוזרים אל ביתם. הם גרים בדירה יפה ומסודרת. "אי אפשר לומר שהם שמחים ואי אפשר לומר שאינם שמחים, אלא שביתם מתוקן ואינם חסרים כלום." עמ' 101 מינה סורגת ואביה חושב על כך שסריגתה איננה נגמרת. היחסים בין שתי המשפחות טובים. הם נוהגים להיפגש לסעודות בביתם של הירשל ומינה. גדליה מביא מהכפר ירקות ופירות ויש שפע של אוכל. המשרתת מבשלת (לביבות) וצירל נהנית מאוד. הירשל רזה מדי לדעת חמותו (ואמירה זו מביכה אותו). "הירשל נעשה כבריה (אדם) חדש שמח עם הבריות ודעתו מעורבת עם כולן". עמ' 105 מינה מתרפקת על הירשל, אבל ליבו רחוק ממנה. הוא שואל עצמו: מדוע היא מתרפקת עלי (לא נוח לו), מבחינתו היא כמו בגד שלובשים אך אינו מחמם.

פרק 19 - ההריון מינה מנסה להתקרב להירשל. הוא לא משתף אותה ומרגיש שהיא מטרידה אותו. היא טוענת כלפיו שהוא לא אוהב אותה. מינה נכנסת להריון. צירל וברטה מאושרות. ברטה מרבה לשהות בביתם בגלל ההריון. מינה שוכבת במיטתה ואמא שלה מטפלת בה. "דומה מינה לתינוקת שאבריה נחלשים". עמ' 107 מינה שמה לב להתרחקותו של הירשל והיא מאשימה אותו שהוא חושב על סופיה חברתה, שהוא נמנע מלשהות איתה ביחידות ושהיא משעממת אותו. היא טוענת שאינו אוהב אותה. היא מבקשת שינשק אותה על פיה והיא שואלת אם הנשיקות עולות לו כסף שהוא ממעיט בכך. מינה שומעת ממנו על דודו שהשתגע. הירשל אומר שדודו היה שפוי ועשה עצמו משוגע- כדי שלא יחתנו אותו עם אשה שהוא לא אוהב וסובל. הוא מאשים את החברה שמכתיבה לאדם כיצד לחיות. סיפור החתול: כדי ל"שעשע" את מינה הוא מספר לה על אדם שהשיאו אותו בעל כוחו לאישה שלא אהב (ביקורת על השדכנות ורמז לנישואיהם). כשרצה להיפטר מאשתו הלביש לחתול את התפילין שלו מה שגרם לזעזוע ולגירושין. אח"כ הוא נישא לאישה שבחר בעצמו והוא מאושר. אותו אדם הוא זה שחיבר מילון הנמצא בספרייתם של הירשל ומינה-כשמינה פותחת את ארון הספרים שלהם- נופל ספר זה מידה והיא בועטת בו אל מתחת לארון. חל ריחוק ביניהם בגלל הירשל והוא מתרחק ממנה.

פרק 20 - הגעגועים לבלומה "מיום שפרשה בלומה לא ראה אותה. כל יום היה מצפה לה שתבוא לחנות, שהרי בית מזל רגיל לקנות בחנותו. אבל כל ציפוייו של שווא. בלומה לא באה והירשל לא פסק מלהגות (לחשוב) בה... צייר לו דמות דיוקנה (דמותה) בדמיונו... אף על פי שעברו ימים הרבה ולא באה לא נתייאש מלראותה. אמר אם אינה באה מעצמה אני מושכה על כורחה... אבל כל מחשבותיו לא הועילו, כמה שהגה בה לא באה. אף על פי כן לא נתייאש מלראותה... הירשל שנשתנה לאחר חתונתו חזר להיות כבתחילתו. ביתו שהיה הומה מאורחים דומם. אין אדם יכול לשנות את טבעו, ואם שינה בידוע שיחזור בו...הירשל שעמד להיות אב עדיין נהג כבחור". עמ' 113 הוריו רואים שליבו לא שלם אך לא עולה בדעתם שהוא מתגעגע אל בלומה. וכך הם שולחים את הזוג לכפר (מאליקוביק) לנוח- אך המקום משעמם את הירשל. הזוג חוזר לעיר מתוך מחשבה שבין חברים- ישתפר מצב רוחו. הירשל מבלה עם חבריו הציוניים (אף על פי שאינו כזה). בילוי זה טוב עבורו מפני שכך הוא יכול להימנע מקירבתה של אשתו. בפרק זה מתוארת דמותו של הירשל כמי ש "אינו דוחק רגלי אחרים...אינו מתאווה לשום נשיאות... ענוונותו ניכרת בשתיקתו...אינו גאוותן... כל מה שמטילים עליו עושה" עמ' 114 -115 שבוש פסקה להיות עיר קטנה והפכה לעיר מסחר.

פרק 21 - טיולים באוויר הצח... מביאים את הירשל לקצה העיר. מתוך רצון לעזור להירשל (הם רואים שליבו אינו שלם ומתייעצים עם רופא) שולחת אותו צירל לטייל ברגל כי אוויר צח טוב לבריאות. וכך בכל יום לקראת סגירת החנות צירל מצווה עליו לקחת את מקלו ומעילו ולצעוד להנאתו. "קשים היו טיוליו להירשל, הדרך הביאתו לידי שיעמום... אחר ימים מצא לו תכלית... כשהיה יוצא מחנותו היה פונה והולך לו למקום אחד לצידה של העיר, הולך ומטייל שם... כיוון שמגיע לאותו מקום מסתיר עצמו שלא יראוהו, כשיכור שמזג כוס לעצמו ומתיירא שמא יבואו ויוציאהו מידו... מקום זה.. רחוב בית הכנסת נקרא (לזכר בית הכנסת הגדול שהיה שם ונחרב בפרעות)... היום אין אדם מישראל דר שם חוץ מעקביא מזל... מיום שעקרה (בלומה) דירתה לא זכה לדבר עימה... שוב אין הליכתו קשה עליו. הרגל שנתרגל נעשה טבע..." עמ' 117 -119 "...מגיע אצל ביתו של מזל, מציץ בו ומקיפו, מקיפו ומציץ בו. מימיו לא נכנס לבית ולא ראה מה שבפנים, אך ליבו מגיד לו שאור זה שיוצא מן החלון הצפוני אור של בלומה. כאדם שעומד בליל תשעה באב שהשמיים נפתחים בו (שעה מתאימה לבקשת רחמים ביהדות) ונושא עיניו למעלה כדי לבקש רחמים על עצמו כך עומד הירשל כלפי חלונה של בלומה. מה שאלתו (בקשתו) של הירשל... שתפתח בלומה את חלונה ויראנה".עמ' 120 הירשל יוצא לטיולים הללו גם אם יורדים גשמים עזים. לצירל נראה הדבר משונה, אולם היא לא אומרת דבר כי היא חוששת שיפסיק ללכת להנאתו ובריאותו. הדבר היחיד שמפריע לו: הוא מוצא פעמיים את גציל שטיין עומד ליד ביתו של מזל. (גציל שטיין עובד כשמש בחנותו של הורוביץ, כך שהירשל מכירו).

פרק 22 - גציל שטיין

גציל שטיין- בנוסף להיותו עוזר (שמש) בחנותו של הורוביץ הוא הופך לפעיל מרכזי בחבורת פועלי ציון. כך הוא מנסה להתקרב לבלומה נאכט שמוכרת כמי שהיא אומנם משרתת אך "יודעת סֵפֶר". בלומה לא משתפת פעולה: "אלוקים שבשמיים יודע מפני מה אזניה של בלומה אטומות. אלף פעמים הרצה גציל את שאלתו (בקשתו) לפניה והיא לא נתנה לב לדבריו. מפני מה מרחיקה בלומה את גציל, וכי לא בחור מסויים הוא, וכי אינו מרוויח את פרנסתו? כל עוזרת בית מביטה עליו בעיניים יפות, והיא לא די שאינה מקרבתו אלא שמרחקתו. כלום עדיין ליבה נתון להירשל, והרי הירשל נשוי וכל שעריו נעולים לפניה. אפילו לחופתו לא באה..."עמ' 122

(גציל שטיין מתואר כמי שמפרנס את משפחתו, את הוריו ושלוש אחיותיו. הוא מקנא בשני אחיו הגדולים שברחו לאמריקה, אלא שהוא מרחם על האם- שהיא ענייה ובעלת דוכן בשוק ומתפרנסת בקושי).

פרק 23 - הפגישה ליד שער בית משפחת מזל. "אחר ימים חזר הירשל למקום שחזר. נצטמצם העולם ולא נשתייר לפני הירשל אלא רחוב זה שבלומה יושבת בו. שוב מקיף הירשל את ביתו של מזל ותולה עיניו בחלון הצפוני שנר דלוק שם... ליבו של הירשל אומר לו אורה של בלומה הוא... וצא והתדיין עם אדם שליבו שבור." עמ' 125 הירשל מסתובב סביב הבית מתוך ציפייה שבשלב מסוים בלומה תצא ותפגוש בו. "אלוקים שבשמיים עשה שבלומה יצתה... באותה שעה הקיף הירשל את הבית כדרכו ושמע שנפתח שער. רוח באה ופתחה את השער... של הגן. ואחר הרוח קול רגליה של בלומה שירדה לסגור את השער. ראתה בלומה אדם אחד שעומד שם, שאלה בלומה לאותו אדם מי כאן, השיב הירשל אני כאן, נרתעה לאחוריה וחזרה". עמ' 125 "עצוב עצוב הלב, עצוב עצוב ומבוייש. כל פעם היה תופס ראשו וצועק מה אירע, מה אירע? הגשמים טיפחו על פניו וזיעה ביצבצה מגופו, ואת מקומו לא הניח. לא שציפה שבלומה תצא ותפייסו, אלא שעמד כאדם שכבש לו מקום ושומר עליו... דמומים דמומים ירדו הגשמים... איקונא (דמויות) של בלומה מפציעה (מתגלה) ועולה לפניך כביום שהחליקה את ראשך כשניכנסת לחדרה והיא ברחה וחזרה ובאה. הניח הירשל ראשו על כפות המנעול והתחיל בוכה". וכך היה עומד אצל הדלת ובכה. כל מימי גשמים נתכנסו לתוך נעליו... לבסוף פסקו הגשמים והלבנה (ירח) יצתה, ניגב את עיניו ונתן דעתו (חשב) לחזור לביתו, אלא מאחר שהמתין המתין. מדוכדך... עמד הירשל לפני בית דירתה של בלומה. הבית הבהיק לאור הלבנה והחדר הצפוני האיר, זה האור שהירשל טעה לחשוב שהוא של בלומה, אבל האור אינו מאיר כל הלילה. עד שהביט בו כבה. נזכר הירשל הנר שכבה בחופתו ונזכר באותה כת הודית שכשאיש ואישה מבקשים להתגרש הם מדליקים שני נרות, נר לאיש ונר לאישה, מי שנרו כבה תחילה פורש והולך לו. בשעה שכבה הנר תחת חופתו לא היה הירשל עצב כבשעה שנזכר במעשה." עמ' 126

"מיום שהרגיל רגליו אצל אותו בית לא היה בצער שכזה. גרונו מכווץ, שפתיו משורבבות, אינו יודע אם קר לא אם חם לו, אלא ברור לו שיחלה, והוא מתיירא לא מן החולי אלא מפני שמיטתו סמוכה למיטתה של אישתו... סוף סוף חזר הירשל לביתו, הגבר (התרנגול) קרא וכלי השעות (השעון) השמיעו שנים- עשר קולות (צלצולים)". עמ' 126 – הירשל מדמיין שיספר למינה (לכשתשאל היכן היה עד עכשיו) שהיה אצל בלומה אהובתו (דיאלוג פנימי). הירשל חולץ את נעליו הרטובות ונכנס בשקט למיטתו, מינה ישנה כבר כמה שעות. הירשל התכסה בשמיכתו ונרדם. שנתו הייתה מתוקה והוא התעורר למראה חמותו. הוא רומז לאישתו שתבקש מאמה לצאת מהחדר, קם התרחץ ויצא להתפלל. בדרך נזכר בבלומה- ונתעצב. בלומה לבושה בשימלה אפורה המצניעה את יופיה. "אלוקים שבשמיים יודע מפני מה לא זכה הירשל לישא (להינשא) את בלומה... יש באילומן (חוזקן, עוצמתן) המכחיל של עיניה שאינן שוחקות ואינן בוכות דבר מה שזוקק (מחייב, מצריך) את כל אדם להכיר שאינה כשאר הנערות". עמ' 129 גציל שטיין ודוקטור קנאבינהוט ניסו לחזר אחרי בלומה- אך היא דוחה את שניהם. המספר מזכיר לנו שבלומה "נתנה את עיניה בבחור בן טובים הירשל הורוביץ שמו, לא מתוך שרצתה היא או שרצה הוא, אלא עד לא הגיעה לפרקה מצאה לפניה את הירשל, זה הירשל שהיה בבחינת תאומתה... מה שעלה להירשל אנו יודעים, מה שעלה לבלומה אין אנו יודעים, כשאדם מדבר עם בלומה מבצבצת חתימת שחוק (חיוך קל) על שפתיה כאילו אומרת אף על פי שנטרדתי מחיכו של המזל עדיין בסיסי שלי קיים." עמ' 130

פרק 24 – הירשל לא אוכל ולא ישן- היחלשות הגוף והנפש. איום הגיוס לצבא מרחף מעל הירשל. בעבר ניתן היה לשחד אותם כך שלא יגייסו אותו, אולם לאחרונה אין אפשרות כזאת. כדי לא להתגייס החלו הבחורים להפסיק לאכול, לשתות ולישון. דבר זה גורם לכך שהירשל נחלש והופך עצבני. חולשתו הפיזית של הירשל ומצבו הנפשי מביאים אותו לידי חוסר שינה. בלילות כשהוא ער הוא שומע את נשימותיה של אשתו, מריח את ריחה- וחש רתיעה ממנה. מחשבות רבות הוא חושב שהוא שוכב ער במיטתו. הוא מקבל כל מיני עצות כיצד להירדם בלילה (שתייה חריפה), העצות הללו לא עוזרות לו. מי שאינו ישן בלילה שומע את כל קולות הלילה. קריאת התרנגול בחצות הלילה מטרידה את מנוחתו של הירשל (וחוזרת מספר פעמים בפרק זה). הוא נזכר בסיפור אודות שתי שותפים שיצאו לדרך ואחד מהם נמצא הרוג. לא יכלו לחשוד בחברו (השותף השני), עד שיום אחד כשהשותף (שנותר בחיים) ישב באכסניה וכתב מכתב לאשתו, קפץ על שולחנו תרנגול וטינף את הנייר. תגובתו הזועמת הייתה "קרע את התרנגול בחמתו" עמ' 133. מכאן הסיקו שהרג גם את חברו. הירשל נזכר בדודו (אח אימו), ובכך שלא ראה מימיו את תמונתו. במחשבותיו הוא מדמיין את דודו "מהלך יחידי ביער, מפני שאין לו מקום אחר בעולם...זה אחי אימו של הירשל שהגלוהו אבותיו מביתם, מפני שיצא חוץ לשורה." (הסבר: לא עשה מה שציפו ממנו) עמ' 133 והירשל ממשיך לדמיין: " לא כל לילה מרעיש בעל הדמיונות את היער. פעמים האילנות עומדים ושותקים והחמה נינוחית עליהם וציפורים טסות ומצייצות ועשבים ופטריות מעלים ריח טוב ודודו אחי אימו שוכב לו ומביט לפניו שמח שהוא יחידי לעצמו ואין לו דבר עם בני אדם. כשהוא רעב מלקט לו גרגירי יער ואוכל וכשהוא צמא שותה מים מן המעיין, לא כשאר כל אדם שבדו להם בתים וחנויות ולקוחות ונשים".עמ' 133 צירל וברטה מנסות לעזור להירשל לישון ומסדרות לו את המיטה בעצמן בתקווה שירדם. אבל נאמר שרק בלומה ידעה לסדר את מיטתו כך שירדם בלילה, ומהזמן שבלומה עזבה את ביתו- עזבה גם השינה שלו. הירשל סובל מאוד, מתוח וראשו כואב- בשל חוסר שינה.

פרק 25 – חוסר השינה- פניה לרופאים הירשל פונה לעצת הרופא. ושכהוא מחכה מחוץ לחדרו של הרופא הוא מחפש גפרור להדליק את הסיגריה הוא נזכר באותו ערב (מסיבת חנוכה) שגם אז הוא חיפש גפרור להדליק את הסיגריה שלו וחושב ש- "אילמלא לא באה מינה..."עמ' 135 (הוא חושב על האפשרות שמינה לא הייתה מגיעה והדברים היו מתגלגלים אחרת...). הירשל מנסה לנחש האם הרופא מסוגל לעזור- על ידי כך שהוא מביט בתגובותיהם של החולים היוצאים מחדרו של הרופא (האחת יצאה מחייכת, אחר יוצא ופניו רציניות, אישה אחת שנכנסה צווחת בתוך חדרו- והירשל משער השערות שונות בנוגע לטבעו של הרופא). לאחר שהרופא שומע את דבריו של הירשל הוא מייעץ לו לטייל באוויר הצח- האוויר הצח משמח את הלב, מחזק את הגוף, מוסיף כוח, מרבה תיאבון וכל אלה יביאו אותו לידי שינה. הוא ממשיך ואומר שעליו לשפשף את גופו במים קרים ולשתות חלב חם- אך שלא ישתמש בתרופות שמרעילות את הגוף. כל עצותיו של הרופא אינן עוזרות. אבל- הירשל נרדם בחדרו של הרופא. רופא אחר, שמבקר את מינה (בהריון) נותן להירשל תרופה לשינה. הוא חוזר מהעבודה ומתכונן לשינה. צירל מגיעה ובודקת את מיטתו ונותנת לו את התרופה המרדימה. מינה מכבה את הנר "החדר אפל כקבר" עמ' 137. הירשל נבהל מהחושך וחושש שהתעוור והוא מקפל את הווילון. מינה שוכבת במיטתה בשקט כדי לא להפריע להירשל לישון. התרופה לשינה לא עוזרת לו להירדם. הוא נזכר בתרדמה שנרדם בחדר הרופא. כל הלילה נותר הירשל ער, הוא שומע את דפיקות השעון. הוא קם בבוקר מן המיטה ומתהלך סהרורי, חושב כל הזמן על כוס הקפה (מחשבות אובססיביות( ושוב נזכר בבלומה- הירשל חושב עליה, אך היא (לפי המספר) הוציאה אותו מליבה (אותו ואת כל משפחתו). כמו כן- היא מסרבת לחיזורי גציל שטיין וד"ר קנאבינהוט. הריונה של מינה מתקדם. קשה לה בשל מצבו של הירשל. הירשל שותה קפה כדי להתגבר על עייפותו במהלך היום. הירשל חוזר לטיוליו באוויר הצח אך "לא כבראשונה ולא במקומות הראשונים." עמ' 139, וזאת כי אינו יכול לשכב ער במיטתו. באחד הלילות, מינה שוכבת חלשה במיטתה שואלת אותו לאן הוא הולך. הירשל משיב לה שהוא עושה כעצת כולם שאומרים לו שהוא צריך לטייל. היא מדברת אליו בכאב גדול ומבקשת לדעת מה יהיה איתם. קשה לה עם שתיקתו: "שתיקתך ממיתה אותי." עמ' 139. היא אומרת לו שהיא אפשר להמשיך כך, שציפתה שישנה את התנהגותו- אך הוא ממשיך בדרכו.

פרק 26 - "שמחה משונה הייתה מנצנצת מעיניו." הירשל השכים בבוקר לתפילת שחרית."נפשו הייתה ניעורה יותר משאר כל הימים ועיניו האירו משמחה". עמ' 140 מינה מתעוררת גם היא והיא דואגת לו כשהיא רואה את שמחתו המשונה. הירשל לא מרוכז ושוכח מה אישתו ביקשה ממנו למסור למשרתת. מינה מחליטה גם היא לקום מן המיטה והירשל מופתע מן השעה המוקדמת שהיא קמה. הוא מספר לה שהתרנגול "זה שקורא קוקוריקו אינו נותן לי לישון. כמדומני שהגיע שעתו שנפטר ממנו. כיצד, מביאים אותו אצל השוחט והשוחט עושה חיקחיק ושוב אינו צורח. הירשל הראה בצוארו ושחק. אמרה מינה, רצונך שנשחט את התרנגול? אמר הירשל, חייך שירדת לסוף דעתי מינה". עמ' 141

הירשל מביט בשעון ומתלונן על כך שהשעון עשוי לעצור מלכת (חוסר אמינות) מאחר ואינו כמו התרנגול שקורא בזמן. 

הירשל יוצא לבית הכנסת "בדרך חזרה אליו שמחתו, כל מה שראו עיניו נתפעלה נפשו..." עמ' 142 בדרך הוא פוגש את יונה טויבר ומסמיק ומגמגם (פתאום הפגישה עמו לא נוחה לו). מינה אשתו מדווחת לברטה (אמא שלה) שהירשל לא כתמול שלשום. שהוא שמח באופן מוזר. בבית-המדרש הירשל מתעטף בטליתו וחובש את התפילין. הוא מתפלל עם הציבור. לפתע הוא חש זעזוע פנימי וחושב שתפילין של ראש נפלו לו. הזמן הוא ראש חודש והוציאו את ספר התורה. הירשל ניגש לנשקו. בידו הוא לש חתיכת שעווה שגרד מן נר. השעווה נשמטת מידו והוא נבהל וחושש שאצבעותיו נרדמו. בבהלתו הוא שמח שלא צעק בקול רם כתרנגול, שהרי היו חושבים שהשתגע.

פרק 27 - התפרצות השיגעון הירשל יוצא מבית המדרש כשהוא מחבק את טליתו ואת התפילין שלו וצועד לכיוון היער. היער שקט וריחות טובים עולים מן הקרקע. הירשל מניף את כובעו ונזכר בלילה שעמד מול ביתה של בלומה. הוא חולץ נעל אחת "הריני חולץ נעלי ולא ירגישו בי". עמ' 145 לא הספיק לחלוץ את נעלו השנייה והתחיל צועק: "פתאום טפח הירשל בראשו וצעק, אני איני משוגע. אני איני משוגע." הירשל מנהל דיאלוג הזוי ביער: "הביט אילך ואילך ואמר, מניין אתה אומר שאני משוגע, מפני שאמרתי קוקוריקו, שאתה למד מן האמירה, שכל האומר קוקוריקו משמע שמשוגע הוא... ומאחר שאני אומר שאיני משוגע משמע שאיני משו- גע גע גע , שמשוגע קורא כתרנגול ואני קורא גע גע גע. לסוף הביט כלפי מעלה ואמר, אבא שבשמיים, מה השעה? ובשעת דיבורו הוציא את שעונו שעמד. נשתטח על העשב שרגלו אחת נעולה ורגלו אחת יחפה ושעונו תלוי למטה מחוץ לכיסו והוא שורק גע גע גע מתוך צחוק ומתוך שמחה. מיום שעמד על דעתו לא טעם טעם מנוחה שכזו". "שכב הירשל במקום ששכב כששפתיו פתוחות ושחוק של הזיה מרחף עליהן והביט כנגדו מתוך קורת-רוח ואמר יאה יאה. לסוף קפץ בבהלה וקרא, שבע ומחצה. אותה שעה נסתלק השחוק מפיו וקצף עכרורי (עכור) ביצבץ מבין שפתיו. רקק (ירק) כלפי מעלה וחזר הרוק ונפל לתוך עיניו, חזר ורקק וחזר הרוק ונפל בתוך עיניו, עמד וברח... משונים היו מעשיו של הירשל, אבל מחשבותיו היו צלולות". עמ' 145 -146 הירשל לא חוזר לביתו ומשפחתו מחפשת אחריו בדאגה רבה. אנשי שבוש מדווחים שראוהו במקום זה או אחר. מינה נרעשת וחרדה, במיוחד בעקבות השיחה שהייתה ביניהם בבוקר. ברוך-מאיר הסתובב חיוור וליבו אומר לו שמשהו חמור קרה לבנו. לקראת הערב מוצאים את הירשל כשהוא שוכב בשדה, רגל אחת יחפה ונעל על מצחו- עצב גדול מקיף את פניו וקשה להסתכל עליו. אבל הוא מביט על כולם, במבט חודר לעיניהם- כשהוא שותק. פתאום קרא הירשל: "אל תשחטוני, אל תשחטוני, אני איני תרנגול, אני איני תרנגול... אני איני מדבר... מכירים אתם את בלומה נאכט, שם באחו בין עשבי מים אשב לי בערב וכצפרדע אגעגע גע גע גע." עמ' 147 מינה מתעלפת, הירשל ממשיך בשלו ואומר: גע גע גע. התנהגותו המוזרה של הירשל מתפרסמת בשבוש. אולם אנשי שבוש מנמקים אותה בכך שלדעתם הירשל נוהג כך בכוונה כדי לא להתגייס לצבא (שהרי "וועדת הצבא" כבר לא לוקחת שוחד כמו בעבר). לוקחים את הירשל לרופא. על כל שאלה ששואל אותו הרופא עונה הירשל: שבע ומחצה (7.5). אותו רופא נותן להירשל תרופות שלא עוזרות לו, וכך מנסים גם רופאים אחרים ללא הצלחה. לאחר יומיים לוקחים אותו אביו ואימו ללמברג, הם מצרפים לנסיעה שמש שישמור על הירשל בדרך. לא היה צורך בשמש מאחר והירשל: "...לא קרא כתרנגול ולא קרקר כמו צפרדע. כל הדרך היה יושב ושותק."עמ' 148 הירשל שותק, לא מגיב ולא אוכל. צירל עצובה, במחשבותיה היא מצטערת על כך שעזבה את חנותה "מיום שנגמל בנה לא עבר עליה כמעט יום שלא הייתה בחנות...היום הניחו (עזבו) שלושתם את החנות...הרהרה בעסקי הבית. אילו הייתה בלומה בבית לא הייתה צירל חוששת לבית...אבל על מינה היו מחשבותיה מועטות". עמ' 149

פרק 28 - ד"ר לנגזם הגיעו ללמברג לד"ר לנגזם -רופא מפורסם שטיפל בחולי נפש. ד"ר לנגזם לא מתייחס אל הירשל כמו אל משוגע אלא כמי שהתעייף וצריך מנוחה. הוא לא מאמין בנתינת הרבה תרופות, ומחליט לתת לו פעמיים ביום מנה מוחלשת של אופיום (להרגעה) וסמים משלשלים (כנגד האופיום). הירשל מקבל בהכנעה (ללא התנגדות) את התרופות. ברוך-מאיר וצירל חוזרים הבייתה בהרגשה קשה. הירשל הוא בנם יחידם. בשבוש הם פוגשים את ברטה (אמה של מינה) השואלת אותם מדוע הסתירו ממנה את מה שקרה. שניהם לא יודעים מה לומר אולם מסתבר שגם ברטה חושבת שהשיגעון של הירשל היא דרך (תחבולה) כדי שלא להתגייס לצבא.


פרק 29 - ד"ר לנגזם מטפל בהירשל בדרכו המיוחדת ד"ר לנגזם מתייחס להירשל כאל אדם בריא, והיה יושב עימו ומספר לו בגעגועים על עיר ילדותו שעזב לפני שנים רבות. הירשל מתפלא על כך שהרופא לא משוחח איתו על מה שקרה: על כך שקרא כתרנגול ושר על העשבים. שהרי לדעתו אם היה הרופא יודע על כך היה כולא אותו בכלוב- אבל הירשל מרגיש טוב יותר עם ד"ר לנגזם. ד"ר לנגזם לא מדבר עם הירשל על תחלואיו (החולי שלו), והירשל לא מדבר עימו על בלומה. הירשל מפסיק לחשוב באובססיביות על בלומה, וכשהוא חושב עליה עולה חיוך על שפתיו. (הירשל חושב על בלומה ממרחקים). כחלק מהטיפול יוצא הירשל אל הגן, עובד בגן, אוכל טוב וישן כראוי. "באמת ראוי היה לו להירשל שיחזיק טובה לרופא, שמימיו לא היה הירשל שרוי בטובה יותר מאותם הימים. חדרו נאה וחלונותיו פונים לגן ואין מטרידים אותו משנתו והוא ישן כל הלילה עד שבע שעות בבוקר...ומביא לו כוס חלב או קהוה או קקאו או טה או שוקולדה או מיץ פירות וסעודה קלה...ובצהריים נותן לו כוס יין להרבות את התיאבון...אחר כך בא הרופא ומדבר עימו דברים שמעוררים את ליבו..." עמ' 160. ד"ר לנגזם סיפר להירשל על עירו אליה התגעגע ועל המנגנים הסומים (עיוורים) היושבים בשוק ונמנגנים מנגינה שאין לה התחלה ואין לה סוף. (הם קבצנים ועיוורים, ומקבלים מהחברה את כספה כתנאי להישרדותה בתוכה.) קולו של ד"ר לנגזם המספר להירשל סיפורים מרגש את הירשל- כמו שירי ערש עבורו - אלה שאימו לא שרה לו בילדותו: "יודעת הייתה צירל שאין קולה נאה לפיכך לא שרה לפני בנה כדרך האימהות..."עמ' 161 ד"ר לנגזם משאיל להירשל ספרים לקריאה. אלו הם רומנים שהיו שייכים לאשתו של הרופא. מסתבר שאשתו של הרופא התאבדה מתוך טירוף הלב: "אלוקים בשמים יודע מעשי אדם ועלילותיהם. רופא זה שכמה חולי רוח מתרפאים על ידיו אשתו איבדה עצמה מתוך טירוף הלב." עמ' 161 (הסיפור הוא התרופה האמיתית. מי שריפא את הירשל הוא הרופא המספר.) הרופא חש אמפטיה רבה להירשל, שהרי אשתו איבדה עצמה לדעת בגלל אהבה נכזבת. הרופא מציג בפני הירשל אפשרות אחרת לשרוד בחברה- ההשלמה, הפיוס.

פרק 30 - שוב חוסר שינה וסבל (+הקבצן העיוור) מינה יולדת בן. מבשרים זאת להירשל באמצעות מברק קצר משבוש: "מינה ובנה בריאים". עמ' 162 בתחילה הירשל לא מבין במה מדובר, אך כשהבין "הירשל לא היה לא עצב ולא שמח. כשנולד הוא היה אביו שמח יותר".עמ' 162 במחשבותיו לא רואה הירשל את דמות אשתו ובנו אלא את דמות אביו: "...כדי להראות לעצמו כמה גדול אבא וכמה קטן בנו של אבא (הוא עצמו) ". עמ' 162

בתחילת שהותו בבית ההבראה הכריח את עצמו הירשל שלא לחשוב על שבוש עירו. אבל בחלומותיו הופיעה העיר. לאחר תקופה התחיל חושב על שבוש ביום- והפסיק לחשוב עליה בלילות. אחרי תקופה של שינה בלילות התחיל הירשל לסבול שוב מחוסר שינה (למרות שהתרנגול כבר לא מטריד אותו). הוא שוכב ער על מטתו בלילות כמו שעון שנפגם (התקלקל). הוא נזכר בשבוש וגם בקבצן העיוור המנגן ניגון בלי התחלה ובלי סוף, ובאה אישה שפרסה לו עוגה, ובא אדם שזרק לו מטבעות לא לידיו אלא לתוך עיניו. הירשל צועק ובוכה אך קולו לא נשמע. (הירשל מזדהה עם הקבצן. הכסף הנזרק לעיניו של הקבצן דומה להירשל שנכנע לחברה והיה עיוור לרגשותיו הפנימיים). הירשל חוזר לסבול מנדודי שינה בלילה וכאבי ראש ביום והוא מבולבל ועצוב. הוא אמנם לא קורא כתרנגול, לא מקרקר כצפרדע ולא שר על עשבים- אך כולו סבל ועינויים. הרופא נותן לו כדור ברזל וזַרְנִיך, הוא מטופל באמבטיות של פושרין ותוך כמה ימים חוזר הירשל לישון בלילות. בנוסף לכך- עוזר הירשל בעבודות הגן- העבודה הפיזית בשמש ובטבע מרגיעה ומבריאה את הגוף.

פרק 31 - הירשל הולך ומבריא. חודש אלול, חודש בעל מזג-אויר נוח, חודשיים וחצי שהירשל בלמברג. הירשל חושב על ביתו, משפחתו, בנו (פדיון הבן שעליו לקיים) וחנותו. "הירשל ליבו עימו ודעתו שפויה".עמ' 165 "שוב אין הירשל נזכר לא אחיה של אימו ולא זקנה... אף הירשל מצא תיקוני ומבריא והולך." עמ' 166 מינה מתקשה בהנקה ומביאים לתינוק מינקת. התינוק נימול בן 30 יום כי לא היה בריא.

פרק 32 - ברוך-מאיר נוסע להחזיר את בנו הביתה (השיחה עם החייל ברכבת) משפחתו של הירשל מקבלת מכתב מדוקטור לנגזם שהירשל יכול לחזור הביתה, וכדאי שיבוא נציג מהמשפחה לקחת אותו. ברוך-מאיר נוסע לקחת את בנו. הזמן: ליל ראש הסליחות" (התחלה חדשה...חשבון נפש...). ברכבת פוגש ברוך-מאיר בחייל שהסתיימה חופשתו והוא חוזר למחנה שלו. על כל שאלה ששואל ברוך-מאיר עונה החייל: "כן אדון". ברוך-מאיר חושב לעצמו שהירשל אינו כמו החייל (אך למעשה, ידוע לנו הקוראים שהירשל כמותו, כנוע וציתן). שלושה חודשים שהה הירשל בלמברג בבית ההבראה של דוקטור לנגזם. התקופה הזאת היטיבה עימו: בעיניו כבר לא היו לא פחד ולא עייפות והוא נרגע. בזמן הזה הוא גם התעמל וישן כל הלילה. אבל- פגישתו עם האב העציבה אותו והוא חש רגשות אשם כלפיו. ברוך-מאיר נפל על צוארי בנו חיבק אותו ונישק אותו. לרופא הוא סיפר שבשבוש סבורים כי מעשיו של הירשל הם תחבולה על מנת שלא להתגייס לצבא. הרופא מרוצה מכך שחזרתו של הירשל לשבוש תהיה בשל כך קלה יותר.

פרק 33 - הירשל חוזר הביתה - "אם אין אהבה בין איש לאשתו אין ברכה על בניהם". הירשל חוזר לביתו ומינה מקבלת את פניו כשתינוק על זרועותיה. בפגישה זו קשה להירשל להביט בבנו, אך עם הזמן הירשל מתקרב אליו. הוא מרגיש שזאת חובתו כאב. "אי אפשר לומר שהוא שונא את אשתו, אלא מאחר שאינו אוהבה דומה עליו כאילו הוא שונאה. אלמלא לא תלה עיניו באחרת היה שמח עם אשתו". עמ' 173 בלומה עדיין רווקה ודחתה את מי שחיזר אחריה. יונה טויבר נושא לאישה את הגיבנת (אחות של גציל שטיין). מסתבר שיש לה מעלות רבות: היא אישה טובה, מסורה, חרוצה ומטפלת בילדיו באהבה. אותה גיבנת עושה את מלאכתה תוך כדי שירה ונעימות.

פרק 34 – חזרה לחיים הירשל חוזר לעבוד בחנויות. התרחש בו שינוי: "שוב אינו משווה אשה לחברתה ואינו שואל מפני מה אני מחזר אחרי זו ולא אחרי זו... לבסוף נתנחם, כאדם שאבדה לו אבדה ומצא מציאה במקומה".עמ' 175 (הירשל מקבל את העובדה שיא נמצא עם מינה).

הירשל כבר לא יוצא לטיולים- הוא עסוק. רק בשבתות אחרי הצהריים הוא יוצא כדי "לקלוט אויר". בטיוליו אין הוא פונה לרחוב בית הכנסת. "לבו של אדם מבקש חליפות, כל השם אורחותיו במקום אחד בא לידי שיעמום. כבר מיצה הירשל את אותו הרחוב והוא מכיר כל בית וכל אבן... מי שחייו לפניו מה לו ולאותו רחוב...בלומה עוזרת בית היא, במקום שיש לה פרנסה שם היא מצויה. לשעבר היתה דרה בטבור (מרכז) העיר, היום היא דרה בקצה העיר". עמ' 175

הירשל ומינה יוצאים לטייל יחד כזוג בבגדי השבת שלהם. הרבה זוגות יוצאים לטייל בשבת אחר-הצהריים. זמנים חדשים בשבוש, דואר ממרחקים מגיע, כך גם עיתונים מכל העולם בשפות שונות- וכך מגיע מידע ממרחקים- והדור רואה עצמו חכם יותר מקודמיו. באחד מימי החורף בו מטיילים הירשל ומינה בין האנשים הם פוגשים את בלומה ודוקטור קנאבינהוט. הירשל חושב על כך שקרוב לשישה חודשים לא ראה אותה. (מינה רוצה לשאול את הירשל עליה- אך שותקת). פגישה זו כבר לא מעוררת סערה בליבו של הירשל.

פרק 35 הירשל כבר לא מתבודד, הוא מתחבר עם אנשים ואורחים באים לביתו פעם בשבוע. גם ברוך-מאיר וצירל באים לביקור קצר לאחר סגירת החנות. הם לא אוהבים לטייל, אך אוהבים לשבת האחד עם השני (בעיקר כשהם סופרים בסוף היום את הרווחים בחנות). "העולם הזה כל מה שיש בו משתנה והולך... העולם הזה, עשירים למעלה ועניים למטה..."

בלומה מוזכרת: "בלומה זו נערה משונה, מי שנותן נפשו עליה אינה משגיחה בו. לשעבר היה הירשל מבקש לישא אותה לאשה ולא נישאה לו, היום מבקש גציל לישא אותה ואינה משגיחה בו". עמ' 185 "מכל אותם שהגיעו לפירקם הוא בלבד (הירשל) נשאר אישה, את מינה צימליך נשא, בתו של עשיר נשא. אמת שהוא נתן עיניו בבלומה, אך אלוקים שבשמיים וצירל וטויבר על הארץ עשו שישא את מינה ולא ישא את בלומה".עמ' 186 "בלומה עדיין לא נישאה לאיש. מיום שפירשה מבית הורוביץ לא ראה אות הירשל חוץ מפעם אחת בחצרו של מזל ופעם אחת עם קנאבינהוט בשוק, כאילו כבשה עצמה במנזר ונטולה מן העולם". עמ' 186 הירשל: "רוחו של הירשל סדורה. כשהוא הוגה בבלומה ליבו אינו סוער... מהרהר הירשל בליבו: אילו מתה מינה אפשר היתה בלומה מתרצית להינשא לי. חס ושלום שביקש על אשתו שתמות, אלא מה יעשה אלמן שלא ישא, ומאחר שאינו מכיר אחרת חוץ מבלומה נתן עיניו בבלומה". עמ' 186 -187 בנם הבכור – משולם לא התפתח כמו שראוי היה. הוא היה ילד חלוש וחולני. הרופאים הצליחו לעזור לו והוחלט לשלוח אותו לשהות בכפר אצל הוריה של מינה (הירשל חושב לעצמו שאילו טיפלה בו בלומה, הילד היה מבריא). [הערה: הירשל מכנה את בנו יתום/יתומי- דבר שקשה למינה].

פרק 36 "משולם יצא והבית נתרוקן".עמ' 188 הירשל מתקרב לאשתו: "לבו נתחמם ודפק. מימיו לא הרגיש כך. דומה היה עליו שפעם ראשונה היא לו שעומד בחדר אחד עם אשה...אותה שעה לא הגה הירשל לא בבנו ולא בשום דבר שבעולם. כל עצמו של הירשל היה מרגיש באשתו ששוכבת לפניו ונושמת...הירשל חיבק אותה בכל כוחו...חביבה עליו על הירשל שעה זו של שחרית שהוא עומד עם אשתו בבית הבישול ומסייע לה בעבודתה...כסות (בגד) בוקר שלה נאה לה והוא אוהב להסתכל בה...אומר הירשל, שתי את מכוסי ואשתה. אומרת מינה, וכי אין לי כוס שלי שאשתה מכוסך. אומר הירשל, כדי שאשתה אני מכוסך. היה יושב עם מינה ונזכר בבלומה היה מערער בליבו, ריבה (בחורה) זו לא אהבה אותי ומסופקני אם אהבה אדם מעולם, אינה נישאת מפני שעינה צרה שמא יהנה אדם הימנה...מעיניה של מינה הבהיקה ציצת אור שכיוצא בה לא ראה בה הירשל מעולם. אף היא הניחה ידה על כתפו וחמימות נהימה יצאה מגופה של מינה לגופו של הירשל". עמ' 189 -190

מינה שוב בהריון. הירשל ומינה נוסעים לכפר כדי לבקר את בנם הבכור. "משולם נתפתח בקושי, אבל ניכר היה שישיבתו בכפר טובה לו מישיבתו בעיר. השגחתה של זקנתו (ברטה) הועילה לו קצת להעמידו על רגליו." עמ' 191 הירשל משחק עם בנו. שלג יורד על הכפר ומינה והירשל יוצאים לטייל בשלג. בטיולם הם פוגשים מנגן אחד סומא (עיוור) בשתי עיניו והוא מנגן ושר. (הירשל חושב בליבו שזה לא אותו מנגן עליו סיפר לו דוקטור לנגזם). מנגינתו עצובה ואין לה התחלה ולא סוף. הירשל זורק לו מטבע גדולה (הדבר מסמל את השינוי שעבר הירשל. הוא נפרד מעולם הרומנטיקה ומקבל עליו את המציאות. עכשיו הוא חלק מהחברה, זה שמפרנס את העניים). הוא משאיר את המנגן הסומא מאחור וממשיך ללכת עם מינה (שגם אותה קיבל על חייו).

פרק 37 – פרק הסיום פרק זה מספר על ארנולד צימליך, קרובו של גדליה צימליך שהגיע לביקור- שיש לו עסקים בשבוש (קונה ביצים משבוש וסוחר בהן). ביקור זה מפגיש שוב את כל בני המשפחה לסעודות חג בכפר. להירשל ומינה נולד בן שני- "אחיו של משולם בא לעולם מתוך צחוק על פיו. בריא בגופו ושלם באיבריו...אלף שמחות שמחו עליו אבותיו על אותו תינוק...עומדים על עריסתו ומונים את שבחיו. הרי הוא מחייך, הרי הוא מתעטש...מוטל לו אותו תינוק בעריסתו ומתעדן לפני אבותיו. מהלך שעה ממנו יושב אחיו הבכור. גדליה וברטה מפנקים אותו כאילו הוא בן זקונים שלהם אינו דומה פינוק שמפנקים את משולם לפינוק שמפנקים את אחיו, שהרי גדליה וברטה זקנים וכבר שכחו היאך משיחים עם תינוק, אלא אף למשולם לא רע בעולם אלא לאחיו הקטן טוב ממנו". עמ' 194 - בסיום הרומן אומר הירשל למינה שטוב שמשולם גר עם הוריה הזקנים כי "אין אהבה מתחלקת לשניים" עמ' 194. מינה עונה לו שהיא חשבה שאהבה גדלה עם כל אחד ואחד. "הוריד הירשל ראשו ואמר, לא כי, אלא שהיא באה אם אין מי שחוצץ (מפריד) בינה לבינו". "אלוהים בשמיים יודע שלא נתכוון הירשל אלא לאותו תינוק". {הערה: על פי הנרמז מדברי המספר גם לאחר שחזר הירשל מבית המרפא בלומה לא נשתכחה מליבו.} הסיפור מסתיים בהזכרת שמה של בלומה- שאולי עוד יסופר עליה בעתיד: "תם מעשה הירשל ומעשה מינה אבל מעשי בלומה לא תמו. כל מה שעבר עליה על בלומה נאכט הוא ספר בפני עצמו. אף עניין גציל שטיין שהזכרנו כלאחר יד, וכן שאר כל המשוקעים בסיפורנו הפשוט, כמה דיו נשפוך וכמה קולמוסים נשבר לכתוב את מעשיהם. אלוקים בשמים יודע אימתי." עמ' 195


סוף



  • תוכן זה אינו מופץ תחת רישיון ה GNUFDL.