על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
מטרות מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית, והצעדים התוקפניים שנקטה כדי לממשן
מדיניות החוץ של גרמניה הנאצית 1933-1939
היטלר שואף להשיג בעזרת מדיניות החוץ כמה שיותר מבלי שיצטרך לירות ולו יריה אחת. מטרותיו העיקריות של היטלר בשנות ה- 30 הן: ראשית כל לבטל את ההגבלות שהוטלו על גרמניה בהסכם ורסאי, שנית לערער את הבטחון הקיבוצי באירופה ולבסוף המטרה העילאית – הגדלת מרחב המחייה לכיוון מזרח.
פרישת גרמניה מחבר הלאומים ומהועדה לפירוק הנשק
במסגרת הסכם ורסאי הוטלו על גרמניה הגבלות קשות, בייחוד בתחום הצבאי, ואף נלקחו שטחים נרחבים. היטלר שאף כאמור לבטל את ההגבלות והוא התחיל בכך בשנת 1933 כאשר פרשה גרמניה מהועידה לפירוק נשק. הטענה הגרמנית, שמדינות ארופאיות מערביות ראו בה צדק, הייתה שאם גרמניה צריכה להתפרק מנשקה כך גם שאר המדינות צריכות, ומכיוון שהן לא עושות כך אין גרמניה חייבת להתפרק מנשקה.
הקמה מחודשת של הצבא הגרמני
מדיניות זו הובילה לכך שבמרס 1935 הוקם הצבא הגרמני החדש ולמעשה השתחררה גרמניה מההגבלות הצבאיות של הסכם ורסאי. ביוני של אותה שנה, בריטניה אף אישרה את המצב הנוכחי והתירה בהסכם ימי לגרמניה לבנות צי בגודל של 35% מהצי הבריטי.
החזרת חבל הסאר והפרת פירוז חבל הריין
היטלר, באמצעות מערכת תעמולה משומנת היטב הצליח בשנת 1935, במשאל עם, להחזיר לידיו את חבל הסאר עתיר המחצבים אשר נלקח ממנו בהסכם ורסאי. אולם, המכה הניצחת על הסכם זה הנחית היטלר בשנת 1936 כאשר כוחות הצבא הנאצי נכנסו באופן גלוי לחבל הריין שפורז באמצעות הסכם ורסאי. הפרה זו של ההסכם, שהראתה לכולם שהסכם ורסאי למעשה חדל סופית להתקיים, לא נתקלה בהתנגדות רצינית של מדינות המערב ורק חיזקה את היטלר.
ערעור הבטחון הקיבוצי - הסכם אי התקפה עם פולין, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב
ערעור הבטחון הקיבוצי הינו יעד חשוב אם ברצונו של היטלר לכבוש את מרחב המחיה או אפילו את חלקו בכוח. הבטחון הקיבוצי הינו מערכת סבוכה של בריתות והסכמים בין מדינות אירופה שנועדה להגן על המדינות מפני מלחמה אפשרית. היטלר החל לפורר בטחון זה כאשר חתם בשנת 1934 על הסכם אי-התקפה עם שכנתו, פולין. הבטחון הקיבוצי קיבל מכה ניצחת כאשר איטליה עברה מהצד של מדינות המערב אל הצד של היטלר וכוננה את ציר ברלין רומא. ברית זו פגעה במערכת הבריתות המערביות וסיפקה להיטלר בעל ברית חשוב. באוגוסט 1938, כאשר המלחמה כבר הייתה בפתח, נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב אשר מוטט סופית את אותו ביטחון קיבוצי עדין בכך שמנע מלחמה אפשרית בזמן הקרוב בין גרמניה לברה"מ ההסכם מנע את יצירת חזית שנייה במלחמה כנגד גרמניה ופגע ביכולת ההרתעה של המערב.
- ראה הרחבה בסיכום הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.
"אנשלוס" סיפוח אוסטריה
מרחב המחייה שהיווה חלק עיקרי במדיניות הנאצית גם הוא זכה להתייחסות נרחבת במדיניות החוץ בתזכיר הוסבך קבע היטלר שגרמניה זקוקה באופן נואש למרחב מחייה והדרך היחידה להשיג אותו היא למזרח. היטלר מבצע אנשלוס עם אוסטריה (בניגוד מוחלט לחוזה ורסאי) ע"י איום ישיר על רה"מ אוסטריה, שושינג, בכך שהצבא הנאצי יתקוף את אוסטריה במידה ולא ימנה לתפקידים בכירים בממשלתו גורמים נאציים. שושינג לבסוף נכנע ללחץ ומורה על נסיגת הצבא האוסטרי ומאפשר להיטלר להשתלט על אוסטריה במרץ 1938. הצעד האחרון שמבצע היטלר במסגרת מדיניות החוץ כדי להשיג את מטרתו העיקרית, מרחב מחיה לגזע הארי, לפני פרוץ המלחמה הוא ההשתלטות על חבל הסודטים. היטלר החל את המהלך בכך שגרם למהומות בחבל, שהיה מאוכלס על ידי רוב גרמני, וזאת בעזרת המפלגה הנאצית המקומית. היטלר הצהיר שיחלץ לעזרת הגרמנים בחבל, אולם מדינות המערב ובראשן בריטניה עשו מעל ומעבר, במסגרת מדיניות הפייסנות, להמנע ממלחמה. לבסוף, בארגונו של מוסוליני, התכנסה ועידת מינכן שבה הכריזו המעצמות, ללא נוכחות נציגים צ'כוסלובקיים, על העברת חבל הסודטים לידי גרמניה. כמובן, שהיטלר הכריז, כפי שעשה בכל פעולה קודמת, שזאת הייתה דרישתו האחרונה.
מטרות מדיניות החוץ של הנאצים
1. חידוש הרייך השני והקמה של "גרמניה הגדולה" (ההיסטורית). הדבר כולל את פולין, אלזס ולוריין, שלזיה וכו'.
2. הקמת צבא: עפ"י חוזה ורסאי אין צבא, רק מאה אלף איש ומהם 4000 קצינים. כמו כן, איסור להחזיק או לייצר נשק כבד. גרמניה מפורקת מנשק בניגוד למדינות אירופה האחרות. זוהי מטרה מיידית ותלויה רק בגרמניה. מהווה פתרון גם לאבטלה.
3. ביטול הסכמי ורסאי: גרמניה היא מדינה רביזיוניסטית (מתנגדת למצב הקיים ורוצה לשנות אותו) שרוצה לטהר את שמה. היא מתנגדת להסכמי ורסאי. היא ואיטליה חותרות לשנות את המפה הטריטוריאלית של אירופה - "ציר רומא-ברלין". הם מחכים לעיתוי המתאים.
4. הרדמת מדינות אירופה שחוששות ביותר מגרמניה הנאצית (בעיקר מדינות מערב אירופה) למשל ע"י ברית אי-ההתקפה עם פולין.
5. החזרת מעמדה של גרמניה כמדינה מובילה באירופה. במשך כל המאה ה-19 גרמניה היא מעצמה כלכלית וצבאית (גם מדינית) באירופה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, גרמניה מדינה זניחה - היא לא במעגל ההשפעה באירופה.
6. הגשמת האידיאולוגיה הנאצית: משטרים טוטאליטריים בעלי אידיאולוגיה מרגישים התחייבות לאידיאולוגיה. עקרון זה נכון במדיניות הפנים (נאציפיקציה) וגם במדיניות החוץ - הנאצים משנים את פני המדינה בהתאם לאידיאולוגיה שלהם. למשל: הגשמת רעיון "מרחב המחיה" - הנאציזם ירצה לממש רעיון זה באיזשהו שלב. הנאצים רוצים להשליט "סדר חדש" באירופה; המערכת הבינלאומית באירופה ובעולם צריכים יהיו בעתיד להתבסס על עקרונות נאצים - החזק שולט, אין שלום בין מדינות (שלום הוא מושג של חלש ושל מוסר - דבר מזויף). תהיינה מדינות שולטות, נשלטות ומנוצלות. יהיו גזעים שישרתו את הגזע הארי. היהודים אמורים להיות מחוסלים מן העולם. הנאצים מנסים להשליט את "הסדר החדש" רק ב-1941, לאחר שהגשימו את כל שאר המטרות, לאחר שגרמניה השתלטה על רוב אירופה.
הגישה שהנאצים מייצגים היא גישה מתגוננת - הגרמנים הם הקורבן, לא אירופה או היהודים.
הגשמת המטרות במדיניות החוץ
1. פרישה מהחבר ומהוועדה לפירוק נשק באוקטובר 1933: הנאצים טוענים כי זכותם, כמו כל מדינה לאומית, להתחמש. הובטח כי אחרי גרמניה יפורקו שאר מדינות אירופה - אך זה לא קרה. לאירופה הדמוקרטית לא היו משאבים להשקיע בצבא, בגלל המשבר הכלכלי של 1929 וגם מכיוון שהמדינות צריכות "ללקק את הפצעים" לאחר מלחמת העולם הראשונה - חייבים להשקיע בשכבות החלשות שלחמו במלחמה. אנגליה וצרפת, שומרות על ה"שלום האירופאי הקיבוצי", מוותרות - הן מוצאות כל פעם סיבות למה לא להגיב בחומרה ו"לעמוד על המשמר" של חוזה ורסאי. לגישה זו של מדינות אירופה קוראים "מדיניות הפייסנות" והיא מלווה את המערב כל שנות ה-30. כאן היא מתחילה.
2. הסכם אי התקפה גרמניה-פולין: הסכם זה נחתם בינואר 1934. פולין הייתה מעוניינת לתקוף את גרמניה, אך לא הייתה יכולה לעשות זאת כיוון שצרפת סירבה. לכן, החליטה פולין לחתום על הסכם אי התקפה עם גרמניה. האינטרס של היטלר בהסכם זה היה שבכך הוא ממשיך בתהליך ה"הרדמה" של אירופה. בנוסף, הוא ממילא לא יכול לצאת למלחמה - אין לו צבא, אירופה מיד תצא להגנתה של פולין על מנת לשמור על "השלום הקיבוצי". כך היטלר מעביר רושם שהוא אינו מעוניין לתקוף את פולין וכאשר יהיו לו הכוחות, הוא יתעלם מהחוזה ויתקוף את פולין. צרפת הקימה במזרח אירופה חזית מזרחית נגד גרמניה. מערכת בריתות זאת מחליפה את רוסיה. המשמעות של הסכם זה היא ביצירת שאננות בפולין ובמערב - מדיניות ההרדמה מצליחה. משמעות נוספת היא שאירופה אינה מגיבה לאתגרים שהיטלר מציב בפניה - "מדיניות הפייסנות" - קו זה מתגלה בתגובתה של אירופה לפעולות של גרמניה. באירופה של אותה תקופה שרר הלך רוח של פציפיזם - לא רצו מלחמה - זו אחת הסיבות למדיניות הפייסנות של אנגליה וצרפת כלפי גרמניה.
3. משאל עם בחבל הסאר: חבל הסאר, על פי החלטת ועידת ורסאי, נמסר לניהול "חבר הלאומים" למשך 15 שנים. בתום מועד זה אמור להתקיים משאל, שבו יכריעו התושבים בדבר עתידו של החבל. קדמה למשאל תעמולה נאצית רעשנית, ובסיומה הכריעו התושבים ברוב גדול בעד "חזרה למולדת הגרמנית". היה זה ניצחון תעמולתי חשוב להיטלר והוא התעודד לקראת צעדו הבא, שהיה ההפרה הבוטה הראשונה של חוזה ורסאי- הקמת צבא בלא התחשבות בהגבלות.
4. הסכם הצי עם אנגליה: בריטניה נקטה במהלך מפתיע. היא חתמה עם גרמניה (יוני 1935) הסכם ימי ולפיו, בניגוד לחוזה ורסאי, הכירו הבריטים בזכותה של גרמניה להקים כוח ימי, כולל צוללות, שיגיע עד כדי 35% מין הצי הבריטי.
5. הפלישה לחבל הריין: במרס 1936 חצו כוחות צבא גרמני את הגשרים על נהר הריין ונכנסו לחבל הריין, שהיה מפורז על פי החלטות ועידת ורסאי. פרוז החבל, שגבל בצרפת, נועד למנוע התקרבות צבא גרמני לאדמה צרפתית ולהעניק ביטחון מארץ זו, וצעדו של היטלר הדליק נורות אדומות בפריז. אבל צרפת, בעקבות חולשתה הפנימית, לא הפגינה יד חזקה. בדיעבד התברר כי פעולה צרפתית הייתה עשויה לשנות את המצב. אולם הצרפתים לא הגיבו, פרוז חבל הריין בוטל, וצבא גרמני ניצב על גבולם. חבר הלאומים גינה צעד זה של גרמניה אולם אף הוא לא נקט כל אמצעי מעשי נגדה.