הצגת המקור של הדף "מחכים לגודו / סמואל בקט"

{{דרוש תיקון עריכה}}

"עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים עדיין הוא עולם מוכר.
לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו הוא-הוא תחושת האבסורד." (אלבר קאמי, "המיתוס של סיזיפוס").
 
על הסופר והמחזאי – סמואל בקט

 

סמואל בקט נולד באפריל 1906 בפוקסרוק , על יד דבלין, אירלנד. ב- 1928 יצא ללימודים בפריס. מחזהו הראשון הוצג בדבלין ב- 1931. ב- 1937 נדקר על-ידי סרסור בפריס. בבית-החולים מבקרת אותו סוזאן דשבי-דיומני, שלימים תהיה אשתו. בשנות מלחמת העולם השנייה, פעילים השניים בתנועת מרי צרפתית ונמלטים מפני הגסטאפו לדרום צרפת. ב- 1946 חזר בקט לפריס והחל לכתוב רק בצרפתית.    יצירותיו נוטות לפסימיזם קיצוני, אולם פסימיזם זה שלוב בהומור.

ב- 1952 יצא לאור "מחכים לגודו". ב- 1969 זכה בקט בפרס נובל לספרות.

הוא נפטר בדצמבר 1989.

 

תיאטרון האבסורד

 

"מחכים לגודו" שייך לז'אנר מחזות האבסורד. מחזה אבסורד מנוגד למחזה הקלאסי הן מבחינת הרעיונות והן באופן הצגתם על הבמה. המחזה הקלאסי מעלה בעיות הניתנות לפתרון. לדוגמא, בטרגדיה היוונית הקדומה, מוצגת בעיה הניתנת לפתרון כי האלים שולטים בכל. הם יתירו את התסבוכת, יחזירו את העולם לאיזון, והצופים יחוו בסיום קתרזיס.

   במחזות האבסורד המצב הפוך. המחזאי אינו רוצה שהצופה יקבל אישור שהעולם נוהג באופן רציונאלי אלא להפך, הוא מבקש "לקרוע" את מסך האשליות של הצופים ולהציבם בפני האמת: העולם הוא אבסורדי, אין בו היגיון.

   מחזות האבסורד הופיעו כבר במאה התשע-עשרה, אך הגיעו לשיאם לאחר מלחמת העולם השנייה. משבר הערכים בעקבות מלחמות העולם גרם לספקנות ביחס לערכים מקודשים בכלל ולגבי קיומו של אלוהים וטבע האדם בפרט.

   לדוגמא, כשמשוחחים ולאדימיר ואסטראגון על ישו וארבעת השליחים ששניים מהם חטאו ורק אחד נענש, אומר אסטראגון: "אנשים זה דבר מטומטם" (עמ' 15), כלומר אין היגיון ואין צדק.

   בתיאטרון האבסורד, ניתן לראות השתקפות של מה שנראה כהתייחסות הייצוגית האמיתית ביותר של תקופתנו. סימנה המובהק של התייחסות זו היא התחושה, שהנה כל אותן הוודאויות וההנחות הבסיסיות, פרי דורות קודמים, אשר לא ניתנו לערעור – אלה נגוזו כולן ואינן עוד, זאת לאחר שנתגלו כאשליות זולות ולעתים אף ילדותיות. שקיעתה של האמונה הדתית הוסוותה עד לסיומה של מלחמת העולם השנייה על-ידי תחליפים זוהרים של אמונה בקִדמה, בלאומיות ובמקסמי שווא טוטליטאריים שונים. כל זה נתנפץ כאמור על-ידי המלחמה.  

   במחזות האבסורד האדם הוא יצור דל וגס. אין לו קיום "גבוה", חייו חסרי משמעות ואין לו שליטה עליהם. אין לאדם יכולת לכוון את חייו, ובכלל אי אפשר להבין את מניעי המין האנושי.

    יחד עם זאת, לאדם יש יכולת שכלית רבה ויצירתיות. אך דווקא תכונות אלו מציבות את האדם בעמדת נחיתות רבה עוד יותר, שכן על אף הידע הרב של האדם והיצירתיות שלו אין לו שום שליטה על חייו. חוסר אונים זה גם הוא אחד הנושאים בהם עוסק מחזה האבסורד. לדוגמא, נאומו של לאקי ב"מחכים לגודו" משקף את השכלתו הרחבה, אך הוא עבד המשרת את אדונו מרצונו החופשי. כלומר לתרבות ולהשכלה אין שום יתרון ואין שום משמעות.

   הדמויות והתפאורה במחזות האבסורד הם סמליים שכן מטרת המחזה היא להעביר רעיונות על טבעו של העולם ושל האדם ולא לעסוק באירועים מהווי המציאות היומיומית.

 
"מחכים לגודו" – תקציר העלילה

                                 

מערכה ראשונה:

אֶסטראגוֹן (גוגו) וולאדימיר (דידי) הם שני נוודים הנפגשים מדי יום כדי לחכות לגודו מתחת לעץ חשוף הניצב לצד הדרך. הם משוכנעים שגודו קבע להיפגש איתם במקום זה. אסטראגון מנסה לחלוץ את נעלו וולאדימיר מתעסק בכובעו. את זמנם הם מעבירים במשחקי מילים, הגיגים פילוסופיים ומחשבות התאבדות.

  

 

   גוגו מנסה לספר על חלומותיו אך דידי אינו מוכן להאזין. הם משוחחים על אפשרות להיפרד – אבל משלימים, על התאבדות – אבל דוחים אותה, על בעיות ההשתנה של דידי, על ירקות ועל גודו. הם לא לגמרי זוכרים מה אירע להם בעבר והאם כבר חיכו לגודו במקום זה.

   בעודם מחכים, מגיעים פּוֹדזוֹ ולאקי – אדון ועבד. לפודזו שוט ולאקי קשור בחבל נושא את החבילות של אדונו וכסא מתקפל. פודזו הוא בעל האדמות בסביבה, ולאקי היה פעם משכיל והיום משמש כסבל כנוע וקורבן להתעללות. לפודזו שעון בו הוא מסתכל מדי פעם, הוא יושב על הכסא אותו פתח עבורו לאקי, מעשן סיגר ומרסס את גרונו במזלף. פודזו דן במכירת העבד. לאקי בוכה, וכשגוגו מציע לו ממחטה הוא בועט בו. על פי פקודה הוא רוקד ו"חושב" – נושא נאום ארוך אשר בו הוא דן במצבו של האדם. לאחר שהרביעייה מעבירה זמן-מה ביחד, האדון והעבד עוזבים את המקום.

   מגיע נער - רועה העיזים, שליחו של גודו ומודיע שגודו יבוא מחר. הלילה יורד. אסטראגון וולאדימיר מסכימים להיפרד וללכת - אבל נשארים.

 

מערכה שנייה:

למחרת, באותו מקום, על העץ חמישה עלים. דידי וגוגו ממשיכים בשיחה. הם ממשיכים לחכות לגודו. הם לא זוכרים אם היו פה אתמול. 

   פודזו ולאקי מופיעים: פודזו עכשיו עיוור ולאקי אילם. הם מתמוטטים.

דידי וגוגו מתווכחים אם לעזור להם, מנסים להקימם, במשך כמה דקות מתגלגלים כולם על הרצפה ולבסוף מצליחים להקים את פודזו ולאקי ותומכים בהם. פודזו מדבר בזלזול על שעון הזמן שקודם לכן ייחס לו חשיבות רבה, מדרבן את לאקי לצאת לטייל. הם עוזבים. דידי נושא נאום על מצבו העגום.

הנער מופיע, לא זוכר שהוא פגש את דידי וגוגו אתמול ומביא עימו הודעה שגודו יגיע מחר. הלילה יורד. שני הנוודים מחליטים להיפרד, ללכת לדרכם ומתכוונים לחזור ולהיפגש מחר. הם נשארים במקום ולא זזים.

 

 

 

 

 

 

הדמויות

במחזות האבסורד הפרטים בעלי משמעות סמלית וכך הן גם הדמויות. יחד עם זאת, לדמויות גם קיום עצמאי.

 

  ולאדימיר (דידי) הוא סבלן, רציונאלי, יציב, מעשי, מגלה רגישות רבה הן לגוגו והן ללאקי. על אף יראתו מפני פודזו הוא מתקומם נגדו בשל יחסו המחפיר ללאקי. דידי בטוח שהציפייה שלהם לגודו כדאית ומשוכנע שגודו הוא הפתרון לכל מצוקותיהם. דיבורו שקול -  הוא מחפש את המילה הנכונה ושואל שאלות לגבי מצבו.

   אֶסטראגוֹן (גוגו) הוא מפוזר, לא רציונאלי, הפכפך, מדבר באופן אסוציאטיבי, חולם, רגשי יותר, זקוק לדידי שימקד אותו ויגן עליו. הוא ספקן לאורך כל הדרך עד שלעתים הוא שוכח את שמו של גודו. הוא החלש – מוכה על-ידי זרים מסתוריים מדי לילה בלילה.

      שניהם מהווים שני חלקיו של אדם אחד, הכוחות הפנימיים - הרציונאלי והאי- רציונאלי, המודע והבלתי מודע שבנפש האדם, וכשהם מפסיקים להתנצח, הם מדברים בדואט ומהווים שלמות של אדם אחד. שניהם פסיביים, מחכים לגאולה שתגיע אליהם ואינם עושים דבר כדי לזרז את בואה.

 

   פּוֹדזוֹ בעל האדמות, אכזרי, ציני, שחצן וחומרני. לשונו היא כשפתם של אנשי פרסום ומכירות. הוא דמגוג, נושא נאום פיוטי על יפי הטבע ומצפה לתשואות הנוכחים. הוא אינו מאמין בגודו, הוא אינו מצפה לעולם טוב יותר וחייו על כן חסרי תקווה. מעשיו הם תלויי זמן. הוא פעיל, ופעילותו היא תלוית שעה. לזמן משמעות מרכזית בחייו, וכשהוא נפגע הוא מאשים את "הזמן".

   עולמו הוא עולם לא רציונאלי של מקריות צרופה, אין לו כוחות נפש ועל כן כשהוא מתעוור, הוא מתמוטט ונשבר. אחרי השינוי שעבר, הוא מדבר במילים ספורות אשר בהן הוא מתחנן על נפשו.

   לאקי - שמו אירוני - בר מזל מנוגד למצבו, שכן הוא חסר מזל במיוחד, הוא עבד. לאקי הוא תרבותי ומשכיל, כשהוא "חושב" - על פי פקודה כמובן, הוא נושא נאום שהוא אוסף של הטפות נבואיות, מילים גבוהות של אנשי מדע ופילוסופיה, זוהי למעשה סאטירה על השפה המדעית: מילים מנופחות שאינן אומרות דבר. אך לעולמו הרוחני העשיר אין כל ערך כי אין לו שום רצון משלו והוא תלוי לחלוטין בפודזו אדונו.

   שני הזוגות מסמלים שתי גישות לחיים: הגישה החומרנית והגישה הרוחנית. שתי הגישות תלויות בכוח חיצוני. הגישה החומרנית מאמינה בכוח ובשליטה, והגישה הרוחנית תלויה בהופעתו של כוח חיצוני כלשהו – גודו.

   שתי הגישות נכשלו. אולם הגישה הרוחנית אנושית יותר ומאפשרת לאדם לשרוד. אמנם חייו הם עלובים וחסרי משמעות, אולם הם אנושיים יותר מאשר הגישה החומרנית אשר בה שולטת הכוחניות המולידה רשעות ואכזריות והיא מושתתת על יחסי מדכא ומדוכא.

  
התפאורה ומשמעותה

הבמה ריקה פרט לעץ בודד וערום. הבמה הריקה מסמלת מקום ריק, חסר אפיון ושם, מסמלת את ה"ריק" של חיי שני הנוודים - חיים של קיפאון ועקרות. שני אנשים חסרי בית, חסרי משפחה , חסרי זמן - עבר ועתיד. לחייהם אין מטרה זולת הציפייה. המתנתם האינסופית לצד דרך שאיננה מובילה לשום מקום, מסמלת את העדר התכלית לקיומם.

 

המקורות הדתיים של "מחכים לגודו"

במבט ראשון נדמה כי הדיאלוג של "מחכים לגודו", מורכב מרצף אמירות חסרות פשר והגיון פנימי – אולם למעשה, שוזר בקט בתוך דיאלוג זה שלל רמיזות מקראיות ודתיות, מתוך התנ"ך והברית החדשה, אשר מעניקות לדיאלוג ה"אבסורדי" משנה נפח ורבדים.

   הדוגמא הבולטת ביותר במחזה היא הסיפור על שני הגנבים, בו דנים דידי וגוגו, המוזכר בברית החדשה (הבשורה על-פי לוקאס, פרק כ"ג): "גם שניים אחרים, פושעים הובלו כדי שיומתו אתו. וכשבאו אל המקום הנקרא גוּלְגָּלְתָּא צלבו אותו שם עם הפושעים, אחד מימינו ואחד משמאלו...", אחד הפושעים המוקעים הטיח כלפיו: "הלא אתה המשיח! הצל את עצמך ואותנו!" השיב השני כשהוא גוער בו: "אינך ירא מאלוהים? הרי אתה נתון באותו גזר-דין! אנחנו לפי הצדק, כי אנו מקבלים גמול ראוי על מה שעשינו – אבל האיש הזה לא עשה שום רע." ועוד אמר: "ישוע, אנא זכור אותי כאשר תיכנס למלכותך". השיב לו ישוע: "אמן. אומר אני לך, כי היום תהיה אתה עמדי בגן-עדן". בנוגע לסיפור זה התבטא אוגוסטינוס הקדוש במשפט שהיה אהוב במיוחד על בקט: "אל תתייאשו – אחד הגנבים ניצל; אל תתנשאו – אחד הגנבים נידון לאבדון". הערה זו מחזקת את הטענה שבקט מעוניין פחות בערכי האמת של רעיונות ויותר בעיצובן האסתטי של דיכוטומיות (חיצויים). סיפור שני הגנבים מעורר במחזה את השאלה בנוגע לשרירותיות הגורל (או האלוהים) – מדוע מתוך שני גנבים "זהים", זוכה רק אחד להינצל? ומדוע דווקא הוא? שני הגנבים יכולים להוות הקבלה לדידי וגוגו עצמם, או לפודזו ולאקי. גורלם של השניים תלוי בגחמות הלב של הכוחות העליונים.

   קיומו של גודו, או של אלוהים, איננו מהווה נחמה – שכן האלוהים, על-פי "מחכים לגודו", הוא שרירותי ומעניק מחסדיו וממכותיו ללא היגיון פנימי ברור. כך למשל, לא ברור מדוע נוטה גודו חסד לנער, השליח שלו – אולם מכה את אחיו. עובדת היות הנער ואחיו רועי צאן מזכירה את סיפור קין והבל (בראשית, פרק ד'). גם שם החסד המוענק להבל והנמנע מקין על-ידי האל, מוענק ונמנע בשרירותיות לא מוסברת: "והאדם ידע את חוה אשתו, וַתַּהַר וַתֶּלֶד את קין. ותאמר קניתי איש את ה'. ותוסף ללדת את אחיו את הבל ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה. ויהי מקץ הימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומֵחֶלְבֵהֶן. וַיִשַׁע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה...".

   ואולי היות דידי וגוגו שניים מרמזת אף ל"שניים" אחרים – שניים מתלמידיו של ישו, ההולכים בדרך לעַמָּאוּס ולא מזהים את ישו ההולך מולם? (לוקאס, פרק כ"ד): "אותו יום היו שניים מהם הולכים אל הכפר הנקרא עַמָּאוּס, ומשוחחים ביניהם על כל מה שקרה. והנה בשעה ששוחחו והתווכחו התקרב ישוע עצמו והלך עמהם – אלא שעיניהם היו אחוזות ולא הכירוהו..." – גם דידי וגוגו נמצאים על אם הדרך. גם הם משוחחים ומתווכחים. אולי גם מולם עבר אותו גודו לו הם מחכים כל הזמן, אותה ישועה – והם לא השכילו לזהות? האם אותה ציפייה נצחית אכן תתגלה בסופו של דבר כבזבוז זמן מוחלט? האם יתגלה שהישועה עברה אל מול עיניהם – והם פספסו אותה?

   ניתן להתרשם, שהשימוש בחומרים תיאולוגיים במבנה של מחזה אבסורד רק מחזק את תחושת חוסר המשמעות. דווקא המקורות הדתיים, שאמורים לתת סדר, מבנה ומשמעות לעולמנו חסר-ההיגיון – דווקא הם זוכים לשימוש המרוקן אותם מאותו "סדר עולמי", אותו הם אמורים לייצג. שימוש זה מדגיש דווקא את האלמנט השרירותי, חסר ההיגיון וחסר הסדר שבקיום האנושי – ובכך מעקר באכזריות את התוקף המנחם שבמקורות הדתיים.

 

 

 

 

 

הרעיונות המרכזיים במחזה (בשולי האבסורד)

1. הוודאות היחידה היא אי-הוודאות – זהו עיקרון יסוד בתפישה האבסורדית. "מחכים לגודו" משרה תחושת אי-וודאות למן התקווה לגילוי זהותו של גודו ועד לאכזבה החוזרת ונשנית שבו. כל מאמץ להגיע לכלל פירוש ודאי ובהיר על-ידי קביעת זהותו של גודו באמצעות ניתוח ביקורתי, הריהו ברכה לבטלה. סמואל בקט עצמו נשאל לְמה או למי התכוון על-ידי גודו. הוא השיב: "לו ידעתי, הייתי אומר זאת במחזה." (ראה מכתבו של בקט אל מישל פולאק, מפיק התוכנית "כניסת המחזאים", רשות השידור, פריס).

2. "מחכים לגודו" אינו מגולל סיפור, אלא בוחן לעומקו מצב סטטי. "דבר אינו קורה, איש אינו בא, איש אינו הולך, זוועה". דידי וגוגו ניצבים על אם-הדרך ליד עץ וממתינים. הם נותרים במצב זה לאורך כל המחזה, אף שמצהירים על כוונתם להיפרד ולעזוב את המקום. ההתעמקות במצב הסטטי הכפוי מעלה את מושג הזמן כמרכיב מבוטל בהוויה הקיומית.

3. משמעות הזמן – מושג הזמן מתחדד נוכח הופעתם הכפולה של פודזו ולאקי וכן של הנער – שליחו של גודו. הנער אינו מצליח להכיר את דידי וגוגו למחרת היום בו פגש אותם לראשונה. הוא עומד בתוקף על כך שזוהי הפעם הראשונה שהוא פועל בשליחותו של גודו. כשהוא עוזב, מנסה דידי לשכנעו: "אתה בטוח שראית אותי, לא? לא תבוא מחר ותאמר לי שמעולם לא ראית אותי קודם?" הנער אינו משיב, אך ברור שגם למחרת לא יעלה בידו להכירם. מכאן עולה השאלה: האומנם יכולים אנו תמיד להיות בטוחים, שהאנשים אותם פוגשים אנו אמנם זהים היום למה שהיו אתמול? כאשר מופיעים פודזו ולאקי לראשונה, אין דידי וגוגו מכירים אותם. גוגו אף סבור שפודזו הנו גודו. לאחר עזיבתם, מתווכחים דידי וגוגו בשאלה אם פגשו אותם בעבר. במערכה השנייה, כאשר מופיעים פודזו ולאקי שנית, וצורתם נשתנתה ללא-רחם על-ידי פעולת הזמן, מביעים דידי וגוגו שוב את ספקותיהם, אם אמנם אלה אותם האנשים שפגשו ביום הקודם. פודזו אף אינו זוכר אותם: "אינני זוכר שפגשתי מישהו אתמול. אבל מחר לא אזכור עוד שפגשתי מישהו היום" כלומר, להמתין פירושו להתנסות בפעולת הזמן, שאינה אלא שינוי מתמיד. ואף על פי כן, מאחר שאין שום דבר ממשי מתרחש, השינוי עצמו הוא בגדר אשליה. פעילותו הבלתי פוסקת של הזמן היא מביסה, חסרת-תכלית, בטלה ומבוטלת. ככל שהדברים משתנים, כך אין הם אלא אותו דבר עצמו. זוהי קביעותו האיומה של העולם: "הדמעות בעולם – כמותן קבועה. לעומת כל אחד שמתחיל לבכות, מצוי אחד שחדל לבכות".

כל יום הוא כקודמו וכאשר נמות, אפשר שלא היינו קיימים מעולם. וכפי שמצהיר פודזו בהתפרצותו האחרונה: "אולי תפסיק כבר לטרטר אותי עם הסיפורים שלך על הזמן? זה טירוף! יום אחד, זה לא מספיק לך, יום אחד כמו כל הימים הוא נעשה אילם, יום אחד אני נעשיתי עיוור, יום אחד אנחנו ניעשה חירשים, יום אחד אנחנו נולדים, יום אחד אנחנו נמות, אותו יום, אותו רגע, זה לא מספיק לך? הן יולדות בפישוק על קבר, אור היום מהבהב לרגע, ואז שוב לילה." וחרף זאת, חיים דידי וגוגו בתקווה: הם מצפים לגודו, אשר בוא יביא את זרימת הזמן לידי סיומה. "אפשר שהלילה נישן במקומו, בחמימות ובמקום יבש, בבטן מלאה, על ערימת התבן." זהו רמז ברור על השלווה, המנוחה מן הציפייה, תחושת המחסה הבטוח שגודו מסמל בעיני שני הנוודים. הם מקווים להינצל מן החמקמקות ומאי-היציבות של אשליית הזמן ולמצוא לעצמם מנוח וקביעות מחוצה לו, כי אז לא יהיו עוד נוודים משוטטים, חסרי-בית.

4. סמל העיוורון והאילמות – פודזו ולאקי מייצגים את היחסים שבין גוף ונפש, צדדי החומר והרוח שבאדם, כאשר האינטלקט נכנע לרעבונו של הגוף. עתה, משכוחותיו של לאקי עזבוהו, מתלונן פודזו שהוא גורם לו סבל בל-יתואר. הוא רוצה להיפטר מלאקי ולמכור אותו ביריד. אולם במערכה השנייה, כאשר הם מופיעים שנית, הם עדיין קשורים זה לזה. פודזו נעשה עיוור, לאקי – אילם. אפשר שהשינוי שעברו הוא ביטוי סמלי לחובת התלות  בין גוף ונפש. נוסף על כך, פודזו לא הצליח למכור את לאקי ביריד. עיוורונו שנתגלה בכך שסבר שיוכל בדרך זו להשפיע על פעולת החסד האלוהי, נעשה ברור, בצורה פיסית-מוחשית.

5. משמעות החשיבה והדיבור – הדיבורים של דידי וגוגו נועדו, כפי שהם חוזרים ומציינים, כדי למנעם מלחשוב: "לא נשקפת לנו שום סכנה שאי-פעם עוד נחשוב..." – השניים מדברים ללא הרף, זאת כדי שלא יצטרכו לחשוב. הם נמלטים מהמחשבות על מסתרי ההוויה והאני הטומנים בחובם חרדות וייסורים. השתיקה המאיימת נקטעת במילים: "אמור משהו!" אשר אחריה הם שבים לחכות לגודו.

6. רעיון ההתאבדות – יסוד אחד מצוי במחזה ומעורר את ההנחה, כי אמנם יש פתרון טוב יותר למצב המעיק של הנוודים, שאף הם מערערים בו כעדיף על הציפייה לגודו: התאבדות. מעשה ההתאבדות נותר הפתרון החביב עליהם, שנמנע מהם להשיגו בשל אזלת-ידם ובשל העדר אמצעים נאותים ברשותם כדי לבצעו. ואמנם האכזבה מאי-הצלחתם של ניסיונות ההתאבדות שלהם היא שגורמת להם לתרץ כך, על דרך השכל, את ציפייתם לגודו, או שהם אף מעמידים פנים שהם מצפים לו.

דידי שומר לעצמו את אפשרות ההתאבדות שתמיד נראית לו זמינה: "מחר אנחנו נתלה את עצמנו. אלא אם כן גודו יבוא". אף שהדברים נאמרים בסמוך לסיום המחזה, ברור לחלוטין, שגם מחר לא יבוא גודו, וללא שינוי ימתינו לו השניים כתמול-שלשום.

7. הפסיכולוגיה של התקווה – נראה כאילו מתפקידו של גודו הוא להחזיק את התלויים בו מחוסרי-הכרה. לפי השקפה זו, הרי התקווה, שגודו עשוי אמנם לבוא אחרי הכול, הינה האשליה האחרונה המונעת את ולאדימיר ואסטראגון להתייצב לפני המצב האנושי ולפני עצמם לאורה האכזרי של הידיעה ההכרתית. לראייה, ניתן לראות שבאותו רגע עצמו, סמוך לסיום המחזה, כאשר נוטה ולאדימיר להכיר בכך שהוא שרוי במצב של חלום וכי עליו להקיץ ממנו ולהתייצב אל מול העולם לאשורו, ברגע זה עצמו מופיע שליחו של גודו, מצית בו מחדש את תקוותו ומחזירו אל חיקה הפסיבי של האשליה.

8. אקזיסטנציאליזם – אפשר שהתקווה לגאולה אינה אלא התחמקות מהסבל והחרדה, שמקורם בעמידה לנוכח מציאותו של המצב האנושי. ישנה כאן הקבלה בין הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית לבין ההתגלות היצירתית. אם אמנם מחובתו של האדם להתייצב לנוכח המצב האנושי כהכרה בכך שבשורשיי הווייתנו מצויים האפסות, החירות והצורך המתמיד לברוא את עצמנו ברצף של מעשי בחירה, כי אז עשוי גודו להיות דימוי למה שמכונה "אמונה רעה" – הרומז למשמעות אותה ניסח ז'אן פול סארטר במילים: "המעשה הראשון של אמונה רעה מורכב מהשתמטות ממה שאין אתה יכול להשתמט מפניו, בהשתמטות ממה שהינך". במילים אחרות, האמונה בגודו רעה, משום שהיא מרחיקה את גיבורי המחזה מהגשמת האקזיסטנציאליזם שנובע מקיומם האבסורדי, במובן של ויתור על זכותם וחובתם לבחור כיצד יעוצבו חייהם ומכאן אל דרך הגשמת מהותם האותנטית. 

 

סיכום: מי הוא גודו?

המחזה מתאר שני נוודים מוקיונים, טראגיים על אם הדרך, אי שם בעולם, המחכים לגודו המסתורי שיגאל אותם. סמואל בקט מעמיד את ניסיון החיים האנושי על יסודותיו הראשוניים: ההולדת, המוות והחיים המתמשכים בין שני יסודות אלה. הזמן חולף, התקוות, הייאוש,הניסיון לזכור, המאמצים להתגבר על בדידות, הפחד, הזקנה והרעב.

   השם גודו נגזר מהמילה GOD – אלוהים. אין ספק שגודו מסמל כוח אידיאלי כלשהו. יתכן שזוהי הנצרות, שכן יש רמזים רבים לכך: הנער, רועה העיזים המתווך מזכיר את ישו שהיה רועה (וכן את משה שהיה רועה צאן) - אלוהים המסורתי זקוק למתווך. כמו כן, בתחילת המערכה הראשונה משוחחים ולאדימיר ואסטראגון על ה"מושיע" כלומר ישו. רמז נוסף מופיע בהתייחסותו של גוגו לנושא כשהוא שואל את דידי אם הוא חושב שאלוהים רואה אותו. (עמ' 100).

   העולם על פי בקט מתחלק לשניים, לעולם בו חיים בני אדם שמחכים לגודו - עולמם של דידי וגוגו, ולעולם של בני אדם שאינם מאמינים בקיומו - העולם של פודזו ולאקי. עולמם של פודזו ולאקי הוא עולם ציני, עולם של חומריות, של אלימות, עולם לא רציונאלי וחסר תקווה.

   בין אם גודו מייצג את הנצרות ובין אם לאו, גודו הוא ישות כלשהי שלבואה מצפים דידי וגוגו. ישות זו היא חיצונית. דידי וגוגו אינם מגדירים את קיומה אך היא נותנת תקווה לחייהם. במיוחד דידי בטוח שבהופעתה של ישות זו יפתרו בעיותיהם. עולמם של דידי וגוגו הוא עולם שיש בו יחסי חברות, חיבה ואכפתיות. זהו עולם שיש בו תקווה לשינוי. 

    גודו, על פי בקט, נמצא באדם עצמו. רק לאדם המוצא את הכוחות הפנימיים שבו, יש משמעות לחיים. והמשמעות היא עצם החיפוש. אדם כזה אינו פסיבי כשני הנוודים שלפנינו, וגם אינו זקוק להוכיח את כוחו כפודזו. האקטיביות שלו מתבטאת בחיפוש אחרי גודו הפנימי.

   לפיכך, נראה כי הציפייה לגודו מאפשרת לאדם חיים. התקווה היא תנאי לחיים אנושיים. לדעתו של בקט, גודו החיצוני, אלוהים או כל כוח שמחוץ לאדם לא קיים ועל כן לעולם לא יבוא. הגאולה היא בתוך האדם עצמו - גודו נמצא באדם פנימה, ועל האדם לחפש אותו, עצם החיפוש הוא תקוותו של האדם לשינוי.

   למרות כל ניסיונות הפירוש במישורים: הדתי, הפילוסופי והפסיכולוגי, נראה כי אסור לזהות את המחזה "מחכים לגודו" עם אסכולה רעיונית כלשהי. בסופו של דבר, זוהי יצירה על הזמן – על התופעה החולפת ועל המסתורין של הקיום, על הפרדוכס של השינוי והיציבות, של ההכרח והאבסורד.