ישעיה פרק ס"ב

  • נכתב ע"י המורה תמי בלנק, ביה"ס "אוסטרובסקי" רעננה

ישעיהו - פרק ס"ב

נבואה זו שייכת לישעיהו השני, אשר ניבא בזמן הגלות . הוא משמיע נבואות נחמה לעודד את השבים.

הרקע לנבואה(נבואה נחמה)

בנבואה זו מדובר בתקופת שיבת ציון.
בעקבות נבואות נחמה ששמע העם מפי הנביאים, הם באו מלאי תקוות אך ציפיותיהם נכזבו. המציאות הייתה שונה ממה שקיוו. הנבואה בפרק משקפת את האכזבה שחשו בכמה תחומים.

  • מעמד בינלאומי פס' 2-3, לא כפי שציפו.
  • מצב כלכלי, פס' 4.
  • מצב ביטחוני, פס' 6-8.
  • תחושה כללית שהאל נטש אותם, פס' 4, 12.

הנביא ישעיהו מנסה בפרק להפריך תחושות אלה. הוא מעודד את העם להאמין שבעתיד יהיה טוב יותר.
פס' 1-5, ציון תחזור להיות מכובדת כבעבר.
מיהו הדובר בפס' 1 ומה הוא מבטיח? כמה אפשרויות:

  1. מקובל לפרש שהדובר הוא ה'.
    אך יש מתנגדים האומרים שזה לא הגיוני כי בכל הפרק מדובר על ה' בגוף שלישי ולכן לא הגיוני שכאן ה' הוא הדובר. ( טעון שכנגד הוא שבפס' 8 ה' נשבע בגוף ראשון לכן אין סבה לפקפק שה' הוא הדובר).
  2. ראב"ע טוען שהדובר הוא ישראל שבגלות.
  3. יש אומרים שזה הנביא מדבר.

"למען ציון לא אחשה, ולמען ירושלים לא אשקוט...." (תקבולת נרדפת), האל מבטיח כי לא יחשה לא ישקוט לא ישתוק לא ינוח למען ירושלים.

בפס' 1 יש 2 דימויים מה תפקידם במסגרת נבואת הנחמה?
"עד יצא כנגה צדקה", "וישועתה כלפיד יבער". (תקבולת כיאסטית)
"עד יצא כנגה צדקה"- הנביא מבטיח שצדקתה =גאולתה, של ציון תראה כנוגה = אור חזק ובוהק באפלה, וישועתה תראה כלפיד אש הבוער ומאיר בחשכה. (צדקה= ישועתה, הצדק שיעשה ה' עם העם).
הנביא מבטיח שלא ינוח ולא ישקוט ולא יפסיק להתפלל ולפעול למענה עד שצדקתה וכבודה יתגלו לעיני הגויים:" וראו גויים צדקך, מלכים כבודך". הגויים יראו את הצדקה שיעשה ה' עם העם, או יראו את הצדק שיעשה האל עם העם. מכל מקום עזרת ה' תעלה את כבוד העם בעיני הגויים ומלכיהם.
תפקידם של דימויים אלה של האור- להמחיש ולהדגיש את נס הגאולה שיופיע על רקע חשכת מצוקתם של הגולים.

"וקורא לך שם חדש, אשר פי ה' יקבנו".
יקבנו- ה' יקוב, יקרא, יבטא, יכנה, יפרש שם חדש לירושלים. בעבר כונתה ציון בכינויי גנאי שונים כמו "עזובה", "שממה". השמות ביטאו את מצבה של ירושלים בגלל שה' נטש אותה. השמות החדשים מבטאים גם גורל חדש. ה' מייעד לה גורל חדש. מעכשיו ה' חפץ בה ואוהב אותה כאישה נשואה לאיש= בעולה, אשר דואג לה ומעניק לה חסות.
השמות הישנים של ציון- עזובה, שממה, סימלו את עברה הקשה והקודר.
השמות החדשים- חפצי-בה, בעולה- מסמלים את עתידה המפואר והמכובד.
פס' 3:" והיית עטרת תפארת ביד ה', וצניף מלוכה בכף אלוהיך".
ירושלים תהיה כעטרת תפארת, ככתר מפואר, וכצניף מלוכה, מצנפת, מעין כתר או כובע בד המשמש את המלכים. יש כאן מטאפורה, דימוי של העיר לכתר או למצנפת מלכות. כשם שמלך מתפאר בכתרו כך האל מתפאר בציון שהיא יקרה לו. לירושלים יהיה מעמד מיוחד ונעלה אצל ה'.
פס' 4 מפרט את מה שנאמר בפס' 2, לגבי שינוי השמות.
פס' 5, "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך".
הנביא משתמש בשורש בעל. שמה של הארץ יהיה בעולה, כלומר יהיו לה בעלים לא ארץ הפקר. בהמשך יש משמעות של יחסי מין. יחסי העם והארץ מדומים ליחסים בין בחור ובתולה, ויחסי ה' ועם ישראל מדומים ליחסי חתן וכלה. כמו שבחור בועל בתולה מתחתן, כל יבעלו בני הארץ את ארצם , כלומר יעבדוה ויפרוה. כמו שחתן שמח על נישואיו עם הכלה כך ה' ישמח על יחסיו עם העם.


פס' 6-9, דאגת ה' לביטחונה של ציון.
מפס' אלה ניתן ללמוד על מצבה הקשה של ירושלים. בתקופת הכיבוש פרצו הבבלים את חומותיה, שרפו את שעריה, בזזו רכושה,והחריבו אותה. הנביא מבטיח שהביטחון יחזור לעיר.
פס' 6-7. יש הרואים בהם שני דוברים ה' והנביא.
ה' אומר כי הפקיד שומרים על חומות העיר. מי הם השומרים?
יש אומרים שומרים ממש. – ה' הפקיד אותם לשמור על שלום העיר בגלל מצבה הקשה.
יש אומרים שהכוונה לדורשי שלומה של העיר, לנאמני ציון. המכונים גם "המזכירים את ה'"- שתפקידם להזכיר לאל להושיע את עמו, ולבנות את ציון.
באותו כיוון אומר רש"י- השומרים הם מלאכי השרת המזכירים לה' כי יש לבנות מחדש את החומות. פירוש אחר-רד"ק- אבלי ציון שמתפללים ביום ובלילה על ירושלים.
בהמשך פס' 6 ובפס' 7 הנביא אומר:" המזכירים את ה' אל דמי לכם. ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ".
"אל דמי לכם"- אל תשתקו , אל תהיה לכם דומיה, שקט.
"ואל תתנו דמי לו"- אל תתנו שקט לה' , התפללו והתחננו אליו ללא הפסק, עד שתבוא הישועה.
"עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהילה בארץ"- עד אשר יבנה ה' את ירושלים, ויגרום שתהילתה תצא בכל הארץ.
המלה "דמי" מופיעה בפס' 6 ובפס' 7- אילו שתי דרישות מצד הנביא מובעות באמצעותה?
בפס' 6- הנביא דורש מהשומרים לא לנוח ולא להפסיק להתפלל לה' למען טובת העם.
בפס' 7- הנביא דורש מהעם לא להניח לאל בתפילותיהם , לעורר אותו שיפעל למענם, עד שהעיר תחזור לימי תפארתה.
פס' 8-9.
"נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו- אם אתן את דגנך עוד מאכל לאויביך, ואם ישתו בני נכר תירושך אשר יגעת בו..."
בעבר אפשר ה' לאויבי ישראל לפגוע ביבוליה. לבוז אותם ולאכול אותם. בניגוד למצב בעבר נשבע האל בימינו, ידו החזקה, שלא יחזור מצב דומה. אלה שטרחו וגידלו ייהנו מהפרות.
מאספיו= אוספי התבואה יאכלו את יבולם, ומקבציו= מקבצי הענבים, ישתו את התירוש בחצרות בהמ"ק, לאות תודה על השפע שהאל הרעיף עליהם.זוהי הבטחה בתחום הכלכלי, בעוד ההבטחה הקודמת הייתה בתחום הביטחוני. (פס' 8-9 רומזים לביטול הקללות שנזכרו בספר דברים כ"ח).
את עניין השבועה ניתן לפרש בכמה דרכים:

  • ה' נשבע שאם לא יקים את הבטחתו תיפגע יד ימינו
  • ה' נשבע לקיים הבטחתו בעזרת יד ימינו, מלאת העוז.
  • ה' נשבע בהרמת יד ימינו.

לשון השבועה: אם אתן...ואם ישתו... אם יהיה כך , תיפגע יד ימינו של הנשבע.
ה' לא ייתן שהזרים ייהנו מיבולי העם את היבולים יאכלו אלה שגידלו אותם.
ייתכן ואין כאן כוונה שהזרים נהנים מהיבולים כאשר העם בגלות. ייתכן והכוונה לרמוז לעתיד. בעתיד ירושלים תהיה עצמאית ולא יצטרכו לשלם מסים כבדים לשליטים הזרים.
("בחצרות קודשי"- יש המפרשים שהכוונה היא להעלאת מעשרות לבית המקדש ולאכילתם לפני ה'). פס' 10-12- תיאור התגשמות הגאולה
פס' 10: "עיברו עברו בשערים. פנו דרך העם, סולו סולו המסילה, סקלו מאבן, הרימו נס על העמים". אל מי מופנית הנבואה ומה נדרש מהם?
הפנייה היא כנראה אל תושבי ירושלים שעלו כבר לארץ. הנביא מטיל עליהם את התפקיד לקבל את פני השבים ולהקל על בואם.
יש אומרים שהפנייה היא אל הגויים הנדרשים לפנות את הדרך לעולים. בשני המקרים סלילת הדרך היא מטאפורה .
יש הרואים בסלילה – סלילה של ממש . סלילת דרך מהעיר למקדש להקל על עולי הרגל.
הרימו נס- = הרימו דגל. דגל שיורם למעלה כדי שכל העמים יראו את גדולת ירושלים.
הדרישות של הנביא הם:

  • לפנות את המכשולים שבדרך ובשערי העיר- "עיברו עברו בשערים. פנו דרך העם".
  • עליהם לסלול את הדרכים בציון להקל על השבים- " סולו סולו המסילה".
  • עליהם להסיר את האבנים שלא יפריעו-" סקלו מאבן".

-"הרימו נס"- הרמת דגל נתינת אות לגויים שהגיע הזמן להחזיר את הגולים.
פס' 11: "הנה ה' השמיע על קצה הארץ, אמרו לבת ציון. הנה ישעך בא הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו".
ה' מכריז על בשורת הגאולה שתגיע מקצה הארץ . תוכן הבשורה- ישעך, אלוהי הישועה שלך, בא.
הנה שכרו אתו- הגמול, השכר שהוא עומד לתת לעם נמצא אתו. ה' ייתן גמול לעם על כל שנות הסבל. הגמול זו הגאולה. הנביא חוזר כאן על דבריו בפרק מ'10.
(ופעולתו לפניו- אולי זה דימוי למלך מנצח המוביל לפניו את השבויים המנוצחים).
פס' 12- כשתבוא הגאולה ישתנה שמם של עם ישראל וירושלים:" וקראו להם עם הקודש גאולי ה' ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה".
הנביא מסיים בכינויי חיבה לעם ולציון המבטאים את אהבת ה' , ואת העתיד הטוב שהוא מייעד להם: העם יכונה- עם קודש. "גאולי ה'"- אלה שזכו לגאולה.
ירושלים תכונה- "דרושה", "עיר לא נעזבה", בניגוד לשמה הישן "עזובה" פס' 4.
הנביא הבטיח בפס' 2 שיקרא לה שם חדש וכן במקום שמות הגנאי בעבר ובהווה יהיו לה שמות חדשים.