הצגת המקור של הדף "השוואה בין השיר "על הרי גלבוע" של טשרניחובסקי לסיפור המקראי"

{{דרוש תיקון עריכה}}
'''"על הרי גלבוע"	שמואל א' פרק ל"א	'''
[[Category:תנ"ך]]

'''שאול ונושא כליו	'''
'''מספר עד-המספר בתנ"ך.	'''
'''שוני:סוג המספר'''

שאול מוצג ללא הפסקה באופן דרמטי והרואי. 
<BR>

היצירה כולה היא שיר תהילה והערצה לגבורתו העילאית של שאול. כבר בבית הראשון עייפות זרועותיו מהקרב הסוער. נושא הכלים מבקשו להינפש מעט, אך לא עת מנוחה למלך ישראל הולחם באויבי עמו. 
והנה מגיעות אליו בזו אחר זו הידיעות האיומות על נפילת בניו. 
<BR>
שאול אינו נרתע ואינו פוסק להלחם אף לרגע קט. הוא אינו מאבד את כוח מלחמתו ואינו מרפה את חרבו. 
הוא מדכא את רגשי האב שבו: "הוא מת! ולו תעמוד האבן הראשה". לפני עיניו מטרה אחת בלבד: לשמור על חרות ישראל, על המדינה, על המלוכה. למטרה זו הוא מוכן להקריב את כל בניו ואת חייו שלו. 
ולכן, אין בשיר שום הרגשה של תבוסה. 

<BR>
הסיפור מתואר בידי המספר כפי שהוא. בניגוד למסופר בשיר- ללא העצמת דמותו של שאול  ולחימתו הרבה בקרב נגד הפלשתים. 
בסיפור המקראי, שאול מתואר כגאוותן, אף על סף מוות-"ויאמר שאול לנשא כליו: שלף חרבך ודקרני בה, פן- יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי". (פס' ד'). שאול מעדיף שנושא כליו יהרוג אותו (ולאחר סירובו-להתאבד), מאשר למות בידי הפלשתים ולהיות קורבן להשפלותיהם האפשריות והצפויות. נוסף על כך, מתואר פחדו של שאול מהיורים בחץ וקשת לאחר הימצאו בידיהם-"ותכבד המלחמה אל-שאול, וימצהו המורים אנשים בקשת, ויחל מאוד מהמורים". (פס' ג').
<BR>
תיאורים רבים המוסיפים לסיפור רגש רב. טשרניחובסקי מוסיף נימה אישית לסיפור בשיר, אפשר לראות זאת בברירות אף בבחירת סוג המספר. בשיר המשורר משתף אף את הטבע בטרגדיית מות שאול ובניו-"- גם קרני החמה בי כלו חמתן.הגד מה בפיך? –כי נפל יונתן."	
התיאורים בודדים ולא בא לידי ביטוי רגש רב. מהלך האירועים מתואר בצורה עובדתית. צורת הכתיבה אובייקטיבית (לפחות ככל הנוגע לסיפור מות שאול) ויבשה. אף מות הבנים כמעט ואינו מתואר (שורה אחת בלבד), בייחוד בהשוואה לתיאור מותם ההדרגתי בכל בית בשירו של שאול טשרניחובסקי."וידבקו פלשתים את שאול ואת-בניו, ויכו פלשתים את יהונתן ואת-אבינדב ואת מלכי-שוע בני שאול". (פס' ב')	


==צורת הכתיבה==


שישה בתים, ובכל בית 6 שורות. חריזה רצופה-שורה אחר שורה. לדוגמה: "בחצים ירבו ולא יקרבו הנה! עייפת המלך, עלי השענה!"	משפטים ארוכים, כמבנה התנ"ך כולו. ללא חריזה מלבד שורה אחת המשמשת כפתיח לשירו של טשרניחובסקי:"וימת שאול ושלשת בניו ונשא כליו גם כל-אנשיו ביום ההוא יחדיו" (פס' ו')<BR>

המבנה מבחינה חיצונית וצבאית קיימת ירידה מבית לבית. בכל בית מצב הלוחמים ומצב שאול נואשים יותר, אבל מבחינה פנימית, נפשית, קיימת עליה בלתי פוסקת. שאול מתעלה מבית לבית מעל לאישיותו ולמשפחתו ונעשה סמל מוחשי של הגבורה הישראלית הלאומית. בכל בית חוזרת כפזמון השורה הנאמרת ע"י שאול: "רבים ממנו היום הערלים". הוא לוחם ללא הרף, אף על פי שהוא יודע כי מספר הלוחמים לצדו קטן וזעום לעומת מספרם העצום של הפלשתים הערלים. 
<BR>גם מספר זעום זה פוחת והולך מרגע לרגע. בכל בית עולה גל חדש של התקפת האויב, ובכל זאת, שאול המלך אינו מתייאש. הוא מצווה שוב ושוב לתקוע בשופר ולעורר את הלוחמים למאמץ עילאי נוסף.
<BR> בבית א' שאול מצווה על נושא כליו: "תקע: חזקו ואמצו, גבורים עמלים!".
<BR>בבית ב'-"תקע ויחלצו היושבים על הכלים!". 
<BR>בבית ג'- "תקע ויבואו השבטים הבדלים!".
<BR> בבית ד'-"הבוז למשטינים ומפגרים עצלים".
<BR> בבית ה'- הכבש ישראל, אם נשחט כרחלים!".
<BR> כל בית מסיים בקריאת המלך לעזרה נוספת. המלחמה אינה נפסקת. היא תמשך גם בעתיד. סדר הקריאות הוא מהקרוב לרחוק, תחילה הוא פונה ללוחמים עצמם. אחר כך ליושבים על הכלים, אחר כך לשבטים שלא השתתפו. אחר כך לכל מי שפיגר או פחד להלחם, ולבסוף, בבית האחרון שאול פונה לכל העם בהווה ובעתיד, זועק ומצווה, תוך כדי רגעיו האחרונים, וזו היא גם צוואתו האחרונה: "תקע תקיעה גדולה תקע ותקע…עלו! תפסו מקומם של נופלים וכשלים!".
<BR>בשמואל א', התבוסה מותאמת להרגשתם של הלוחמים ושאול ובניו. החל בבריחתם של בנ"י ועד לפחדו של שאול. לדוגמה: "ופלשתים נלחמים בישראל, וינסו אנשי ישראל מפני פלישתים ויפלו חללים בהר גלבוע" (פס' א').	
<BR>השיר מבוסס על אותו רעיון ולא קיימות סתירות בתוכן.
<BR>דמיון: <BR>        
"...שופר אדירים על הרי גלבע"."...ויפלו חללים בהר גלבע" (פס' א')	מהלך האירועים הוא באותו המקום-הרי הגלבוע.<BR>
הלוחמים העבריים המעטים לעומת הפלשתים הרבים, מצד אחד, ולעומת בני ישראל הרבים, שלא השתתפו בקרב זה, מצד שני.שורה החוזרת על עצמה בקביעות לאורך כל השיר-" רבים ממנו היום הערלים".	כמותם הגדולה של הפלישתים מתוארת בהעצמה.