המריונטה / דליה רביקוביץ'

כבר מקריאת כותרת השיר ניתן לראות את התפיסות המגדריות הקיימות בו, כאשר המריונטה, המטאפורה העומדת במרכזו של השיר מסמלת בובה על חוט, הנתונה לשליטה ע"י כוח האוחז בחוטייה, תלויה באחרים, חסרת רגשות וחסרת דעה הנמצאת בחוסר מוצא בעקבות החוטים האוחזים בה ולא נותנים לה לזוז כרצונה. בובה זו פאסיבית ובו בעת יפה ואידיאלית כפי שמצופה ממנה. בובה זו מטאפורית בשיר לדמות האישה, אשר נשלטת ע"י הגבר ונמצאת בחברה הפטריארכאלית המשפיעה על חייה וגורמת לכך שלא תוכל היא להביע את דעתה, ולכך שתימצא היא בחוסר אונים בנוגע לרצונתייה ולאי היכולת לממש אותם בחברה הסובבת אותה. נושא השיר הוא המציג את שירת הנסים הפמיניסטית ומביע דרך דמות האישה, מצבה, אופייה, יכולתה ביקורת חריפה ונוקשה על החברה הפטריארכאלית הרואה בנשים כנחותות לנוכח כוחם של גברים השליטים. הן נטולות כוח, שבריריות, עדינות, פאסיביות וחסרות דעה ועמוד שדרה, תלויות בגברים, כנועות להם, נמצאות במבוי סתום ונתפסות בעיני החברה כרכוש – אובייקט מיני. הדוברת, החיה בעולמנו המודרני, עורכת התבוננות פנימית מעמיקה ומעריכה את מצבה הנוכחי באמצעות אנלוגיה הבאה לידי ביטוי בבית ה3 ה4 וה5 לאישה המכונה: "דונה אלווירה רוזנת מסיבליה שחיה 400 שנה". למרות שחלפו 400 שנה מאז סיפורה של דונה אלווירה, אשת המעמד הגבוה שבסופו של דבר נשלטה למרות כל הונה ומעמדה ע"י הגברים, הדברים הללו עדיין קורים, דבר המעצים את הביקורת המופנת כלפי החברה הפטריארכאלית.

בבית ה1 הדוברת מתארת את עצמה כאנלוגית למריונטה, בובת החוט, ובכך מתארת את הפסיביות והכניעה השולטים בה: חייה הם קודרים, אפורים, כאשר הימים בהם חולפים כערף עין. כל יום הדוברת חולפת מתחת ליום חדש – כלומר, כפי שהיום חולף ואין להם שליטה עליו ועל מימדי הזמן כך גם לה אין שליטה על חייה ומעשייה. הדוברת, בחייה, נמצאת בצלילה בזרמים נמוכים - שקיעה, שוקעת בחיייה בפאסיביות מוחלטת. חייה חסרי משמעות, נמוכים, וכנועים. בהמשך מתארת עצמה הדוברת כבובת חרסינה שברירית ועדינה הנשלטת ונשברת בקלות. היא דקה וחיוורת, אשר קשורה בחוטים. החוטים שקושרים את הבובה מטאפורים לגברים בחברה הפטריאכלית הקושרים את הנשים בחוטים – מתייחסים אליהם כאל רכוש, שולטים בהם, מבטלים אותן, את אישיותן ורצונותייהן, ומביאים אותן למצב בו הן נמצאות בחוסר מוצא, ללא יכולת לברוח לנוכח השליטה הקיימת בחייהם ואינה נותנת להם לחיות חיים עצמאיים ונוחים.

בבית ה2 ממשיך תיאור מצב הדוברת הנתונה לשליטת הגברים, פסיבית וכנועה. הדוברת מזכירה בבית הזה את הגברים השונים השולטים בה לאורך חייה. גברים אלו הם גברים איכותיים, המשולים לחוטי משי אמיתי- מהסוג המשובח ביותר. כך למעשה הדוברת מדגישה את מעמד הגבר האיכותי, המלומד לעומת מעמדה הנחות של האישה שאינה יכולה אף להביע את דעתה. בהמשך הדוברת מביעה את מחאתה דרך המטאפורה "מריונטה, גם היא דבר מציאותי, יש לה זכרונות". הדוברת מביעה מעין זעקה, בה אומרת היא שלמרות החברה הסובבת, החברה הפטריאכלית, הבטוחה בכך שהמריונטה חסרת רגשות, אטומה ואינה צריכה לקבל זכויות, המריונטה אכן בעלת רגשות, אנושית ומציאותית, אדם כפי כל הגברים,. היא מציאותית, אינה דוממת ואינה חפץ כפי שמתייחסים אליה אלא בעלת דעה. דעה זו אינה באה לידי ביטוי משום שאינה זוכה לאדם שיבין לליבה ויתייחס אליה בשוויוניות כפי שהיה רוצה שיתייחסו אליו. בבית ה1 וה2 חוזר הביטוי: "להיות מריונטה" 3 פעמים. חזרה זו מאפיינת את חוסר המוצא בה נמצאת הכותבת, שכן אינה יכולה לברוח מיעודה, להיות מריונטה הנתונה ביד הגברים.

בבית ה3 נחשפים אנו לדמות, דונה אלוירה רוזנת סיביליה, אישה בעלת מעמד גבוה שחיה לפני 400 שנה בסיביליה. דמות זו היא דוגמא למצב הקיים, כאשר תיאור הזמן הוא המדגיש כי מצבים אלו, בהם האישה הייתה נחותה ומושפלת, חסרת כל דעה, קרו עוד לפני 400 שנה ואף לאחריהם הם אינם הפסיקו אלא ממשיכים ללא כל שינוי בולט לעין. לדונה אלוירה היו 300 שפחות- הנזכר המספרי הוא על מנת להעצים את מעמד האישה, להבליט את כוחה ומעמדה בקרב סיביליה, אך למרות מעמד זה – רק כאשר הביטה דונה אלוירה, מסרה את עינייה למבט דרך מטפחת משי דקה – וכך ידעה היא את סופה : שכן מבינה היא את גורלה, היא תהיה מריונטה מחרסינה או בובה עשויה שעווה לעד – כלומר, הגברים שולטים בה, מעמדה נמוך למרות מעמדה הנראה לעין (אנלוגיה ניגודית) וכך הוא יישאר לעולם בעקבות העובדה כי אישה היא. היא תלויה בגברים ומעמדה הוא נחות לעומתם. מטפחת המשי הדקה יכולה להתקבל בשני אופנים: האחד- היא מסמלת את עולם הגברים, דרכה דונה אלוירה מתבוננת על המתרחש ורואה היא כי הנשים הן במעמד נמוך וכך מבינה ומקבלת את ייעודה. השני – זוהי מטפחת דרכה מסתתרת הדוברת מהעולם. מטפחת זו יוצרת מעין חיץ, הפרדה בין עולם הדוברת לבין העולם שבחוץ, המציאות. כמו כן, כאשר אנו נחשפים לתחילת סיפור דונה אלוירה בבית ה3 אנו יכולים להבין כי בבית 2 המילה "זיכרונות" היא סמל לכך שהתופעה המתוארת בשיר חלה בעבר, אך בעבר הנשים נולדו למציאות בה גורלם וויעודים היה ידוע מראש- מעמדם נמוך והן כבולות ברצונותיהם של הגברים, אך היום לעומת זאת, בעולם המודרני, יש המאמינים שניתן לשנות תופעה זו, יש הנאבקים בה, ויש הנכנעים לה ונותנים לה להתקיים למרות יכולתם לשנות את המצב בשונה מיכולתן של הנשים בעבר.

בבית ה4 ממשיכה הדוברת בתיאור סיפורה של דונה אלוירה. היא מציגה אותה בניגוד לדרך בה נתפסה בסביבה, כחפץ, נחותה במעמדה – כאישה בעלת חלומות על גפנים אפילות, כלומר חלומות על חופש, דרור, תשוקה. הניגוד ממשיך במשפט המטאפורי, הציני והמנוגד למעשה לכל נושא השיר : "אביריה דיברו אליה תמיד בקול נמוך"- כלומר, אביריה, הגברים הנמצאים מתחתה בדרגה, הפועלים לפי מוצא פייה ומנוגדים לכל הגברים המתייחסים אליה כאישה הנחותה במעמדה מפחדים ממנה, בעלי כבוד ויראה כלפייה. האירוניה במשפט זה היא כי אומנם הגברים הנתונים לשליטתה כביכול פוחדים ממנה, אך בסופו של יום הגבר הוא השולט בסביבה, הזכר הוא המין השולט בסביבת האישה. בסופו של דבר, דונה אלוירה, הרוזנת וכו', המוצגת באירוניה, הלכה לעולמה. אך למרות סבלה לאורך כל חייה כאשר נתונה היא לתפיסות המגדריות בעקבות היותה אישה הותירה היא אחריה שני ילדים – זכר ונקבה לתוך עתיד עגום. כלומר, השאירה את השניים כאשר ידוע כי הם מממשיכים בדרך אימם לתוך חיים מלאים בקשיים, חיים אומללים בהם שבויים בתפיסה המגדרית כאשר הילד הזכר חייב להיות, בהתאם לחברה, זה שלוקח את מושכות הבובה לידיים- כלומר, שולט באישה ומנהיג, מחליט ומבצע, בעוד שהילדה עתידה להיות נשלטת, פאסיבית וכנועה אף על פי רצונה להביע את דעתה למרות הכל. מציאות זו היא מציאות עגומה. השיר נחתם בשורות "כמה טוב להיות מריונטה, אישה זו אינה אחראית למעשייה, אומרים השופטים, לבה השביר אפור כמו שחר, גופה קשור בחוטים"- בשורות אלו ניתן להבין כי במאה ה20, 400 שנה לאחר סיפורה העצוב של דונה אלוירה המצב לא השתנה. המשפט המטאפורי/ציני:"כמה טוב להיות מריונטה" הוא המתאר את הביקורת על החברה, התנהגותה ותפיסתה המגדרית. שכן גם לאחר שנים רבות המצב אינו משתנה ולמרות מודעתן של הנשים לעובדה כי המצב הקיים אינו חייב להיות כפי שהוא וכי יש אפשרות להימלט באופק אין הן פועלות על מנת להימלט, לשנות את מוסכמות החברה ואף למרוד בהם על מנת שיהיה להם טוב, אלא מחליטות כי יותר נוח לא לנקוט עמדה ולהישאר פאסיביות לנוכח המקרים הרבים כנגד האישה. במאה ה20 השופטים עדיין מחליטים, כלומר הגברים עדיין נמצאים במעמד גבוה ועדיין לא השתנה דבר, לב האישה אטום לנוכח המעשים כלפיה, היא נשלטת, קודרת וחסרת רגשות כאשר נמצאת היא במצב בו היא קשורה בחוטים. האפור הוא צבע החוזר בשיר רבות, הוא המתאר את מצב האישה – חיוורת ונתונה לשליטת החברה. הצבע האפור של עלות השחר מסמל את חייה האפרוריים, את חיוורון פניה המסמל את חייה חסרי המשמעות. למעשה, סוף השיר מציג את הביקורת ואת כאבם של הנשים המודעות היום למצבן הקשה הנשלטות גם לקיבעונו.