על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

היישוב בשנות העשרים-העליות והגופים השונים

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
גרסה מ־22:26, 10 באפריל 2005 מאת Amihai (שיחה | תרומות)
(הבדל) ←גרסא ישנה יותר | צפה בגרסא נוכחית (הבדל) | גרסא חדשה יותר→ (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שנות העשרים

טופס המנדט באפריל 1920 התקבלה בועידת סן רמו אשר באיטליה החלטה על חלוקת המנדטים במזרח התיכון. בריטניה קיבלה יפוי כוח שמשמעותו ניהול ארץ ישראל שעיקרו הכנת היהודים בארץ ישראל לעצמאות. נקודת המוצא במסמך זה היא הצהרת בלפור. ביולי 1922 אישר חבר הלאומים כי בריטניה תהיה מדינת המנדט בארץ ישראל ומשמעות החלטה זו היא המשכה הישיר של ועידת סן רמו המכינה את ארץ ישראל לעצמאות. בטופס המנדט אשר אושר ע"י חבר הלאומים נכתבו הוראות ביצוע לבריטניה וכן הגדרת היעוד של ארץ ישראל עפ"י השקפת המדינות החברות בחבר הלאומים. במבוא לכתב המנדט נאמר כי ממשלת המנדט תהיה אחראית להגשמת הצהרת בלפור ובעצם חוזרת עליה (עם הסייגים שלה).

התחייבויותיה של בריטניה על-פי כתב המנדט. ההתחייבויות הקשורות לבית הלאומי היהודי.

1. על ממשלת המנדט הבריטי לפעול ליצירת בית לאומי יהודי לעם היהודי בארץ ישראל תוך כדי יצירת תשתית כלכלית, מדינית ומנהלית אשר תשמש בסיס להקמת הלאומי היהודי.

2. על ממשלת המנדט להקל על העלייה היהודית לארץ ישראל ולאפשר התיישבות צפופה של יהודים תוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית.

3. על ממשלת המנדט להכיר בהסתדרות הציונית ונציגותה בארץ ישראל, הסוכנות היהודית, שתפקידה יהיה מתן יעוץ לממשלת המנדט ביחס לענייני הישוב היהודי ולשתף פעולה איתה בכל העניינים הקשורים להקמת הבית הלאומי היהודי. יש לתת לסוכנות היהודית סמכות לניהול שרותים ועבודות ציבוריות וכן סמכות לפתח את אוצרות הטבע בארץ ישראל ולנהלם וזאת אם לא יינקטו צעדים בתחום זה ע"י ממשלת המנדט.

4. על ממשלת המנדט הוטל לעודד ולסייע בהקמת מוסדות שלטון עצמי יהודי.

5. להכיר בין יתר השפות, האנגלית והערבית, בשפה העברית כשפה רשמית לבני הארץ.

6. על ממשלת המנדט לחוקק חוק התאזרחות שייצור את התנאים הנוחים להתאזרחות העולים והמתיישבים היהודים בארץ ישראל.

ההתחייבויות הקשורות לכלל תושבי הארץ

1. על ממשלת המנדט לדאוג שלא ייפגעו הזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל והודגש כי קידום רעיון הבית הלאומי היהודי לא יתבצע אם תהיה פגיעה באינטרסים ובזכויות האזרחיות והדתיות של העדות הלא יהודיות בארץ ישראל

2. הערבית תשתמש שפה רשמית לצד האנגלית והעברית.

3. על ממשלת המנדט הוטל לנקוט צעדים אשר יבטיחו את ההגנה על המקומות הקדושים ואת חופש הפולחן.

משמעותו של כתב המנדט היא תחילתו של מימוש רעיון הבית הלאומי ותחילת מימושה של הצהרת בלפור. חשיבותו בכך שהוא שימש בסיס חוקי לפעולותיה של ממשלת המנדט בארץ ובעיקר בביסוס מעמדו של הישוב היהודי בארץ. מרבית כתב המנדט מיוחד לקידום רעיון הבית הלאומי היהודי.

הפעולות של הרברט סמואל והלורד פלומר בארץ ישראל

הרברט סמואל נודע באהדתו לציונות, היה יהודי במוצאו. את תפקידו בארץ ישראל החל ב- 1920 עד 1925. ניתן לקבוע כי הרברט סמואל השתדל לנקוט מדיניות מאוזנת והוגנת וזאת בהתאם למדיניות הצהרת בלפור.

להלן פעולותיו:

1. הכרה בשפה העברית כשפה רשמית של הארץ.

2. מתן אוטונומיה לחינוך היהודי שהביאה להתפתחות מערכת החינוך ובאה לידי ביטוי בתמיכה בהקמת האוניברסיטה העברית בירושלים וחיזוק הטכניון בחיפה.

3. מתן אפשרות ליהודים לרכוש קרקעות בפיקוח ממשלתי. היתה זו פעולה שנמנעה בזמן הממשל הצבאי.

4. הרברט סמואל הכיר במוסדות הלאומיים היהודיים, איפשר את קיום הבחירות לאספת הנבחרים והכיר בועד הלאומי שנבחר מתוכה כמוסד מייצג של הישוב היהודי.

5. הרברט סמואל העמיד לרשות היהודים מכסות עלייה לארץ ישראל במספרים גדולים וזאת למרות הספר הלבן של צ'רצ'יל ובכך שקבע פרשנות מקלה לספר הלבן שעיקרה הגבלת העלייה תותנה ביכולת הקליטה הכלכלית של הארץ והכוונה ליכולת הקליטה הכלכלית של היישוב היהודי.

6. הרברט סמואל יזם עבודות ציבוריות שעיקרן העסקת מובטלים בסלילת כבישים, הנחת מסילות ברזל והקמת מבני ציבור ומסר אותן לביצוע לגדוד העבודה ולהסתדרות. בפעולה זו הציל את בני העלייה השלישית מחרפת רעב.

פעולותיו של הלורד פלומר

הלורד פלומר כיהן משנת 1925-1928 ונודע כאדם תקיף אשר בתקופתו שרר שקט בארץ ישראל. הוא נהג באופן שיוויוני כלפי יהודים וערבים. בין השגיו:

1.ארגון המשטרה הארץ ישראלית – כוח זה החליף את הכוח הצבאי. הוא דאג לבנייתו מחדש ע"י בניית שדרת פיקוד בריטית, רוב השוטרים היו ערבים ומיעוטם יהודים והם ששמרו על הסדר בארץ.

2.הלורד פלומר נהג ביד תקיפה ואסר על כל הפרת סדר. כן אסר על נשיאת נשק.

3.הלורד פלומר הכיר במוסדות הלאומיים כגון כנסת ישראל ומוסדותיה כגוף יציג של הישוב היהודי בארץ.

4.בתקופת העלייה הרביעית פרץ משבר כלכלי שהיא עימו אבטלה רבה. פלומר סייע לישוב ע"י ביצוע עבודות ציבוריות יזומות .

פעולות הרברט סמואל והלורד פלומר הקשורות לפילוח הארץ

1. קביעת גבולות ארץ ישראל וחלוקתה לארבעה מחוזות

2. טיפוח ירושלים כבירת ארץ ישראל והעברת מוסדות מימשל אליה.

3. ארגון מערכת משפט על-פי החוקים הבריטיים שהחליפו את החוק התורכי והקמת מחלקות ממשלתיות שנועדו לנהל את הארץ והכשרת מערכת פקידות.

4. מיפוי הארץ וחקיקת חוק הקרקעות (טאבו) שאיפשר קביעת הבעלות על הקרקעות.

הפעולות שנקטו הנציבים למען האוכלוסיה הערבית

1. הרברט סמואל מינה את חג' אמין אל-חוסייני לתפקיד המופתי של ירושלים

2. הרברט סמואל הורה על הקפאת העלייה היהודית לאחר מאורעות 1921 וזאת עד פרסום מסקנות ועדת הייקרפט שמינה לחקירת שורשי המהומות.

3. הרברט סמואל היפלה לטובה את החינוך הערבי ע"י הקצאת תקציבים גבוהים יותר.


עלייה שלישית

כ- 35,000 עולים עלו לארץ ישראל בין השנים 1919-1924. רובם עלו ממזרח ארופה, רוסיה ופולין. בשנתיים הראשונות לעלייה השלישית עלו רוב העולים במסגרות מאורגנות, בעיקר של תנועת החלוץ ברוסיה שהונהגה ע"י יוסף טרומפלדור וע"י תנועות הנוער החלוציות, בעיקר השומר הצעיר. עולים אלו היו בעלי אידאולוגיה ציונית סוציאליסטית ועברו הכשרה מוקדמת שכללה הכשרה אידאולוגית ולימוד חקלאות בארץ מוצאם. לאחר שנתיים החלו לעלות עולים בני המעמד הבינוני וזאת עקב הגזרות בפולין וסגירת שערי ארה"ב.

הסיבות לעלייה:

1. הצהרת בלפור והמנדט על ארץ ישראל. העובדה שהשלטון התורכי סולק והגיע המנדט הבריטי עודדו את הצעירים והחלוצים להאמין שנפתח פתח להתגשמות החלום הציוני.

2. סיום מלחמת העולם הראשונה. בעקבות סיומה של המלחמה ונפילת השלטון העות'מני נוצרו תנאים נוחים לעלייה.

3. אנטישמיות במזרח ארופה. האנטישמיות במזרח ארופה גברה, בוצעו פרעות ביהודים ועסקיהם של היהודים במסחר ובתעשיה נפגעו. ברוסיה נלקח רכוש יהודי רב בידי המהפכנים. בפולין נדחקו היהודים ממשרותיהם הציבוריות והרדיפות גברו.

4. אכזבת צעירים יהודיים מהמפכה ברוסיה ומיחסם של מנהיגי המהפכה כלפי היהודים. צעירים אלו רצו לעלות לארץ ולהגשים את רעיונותיהם הסוציאליסטיים. הקליטה מוצלחת יחסית של בני העלייה השנייה בארץ הביאה צעירים רבים לעלות ארצה ולהגשים את חזון הפועל העברי הכובש את הקרקע.

5. נעילת שערי ארצות הברית. ב- 1924 התקבלו חוקי הגירה נוקשים בארצות הברית אשר משמעותם היתה נעילת שערי ארצות הברית בפני הגירת יהודים המונית.


תנועת החלוץ

תנועת החלוץ נוסדה ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה ביוזמתו והנהגתו של יוסף טרומפלדור. האידאולוגיה שלה היתה סוציאליסטית וחיים של עבודה יצרנית בארץ ישראל תוך כדי עבודה חקלאית. החל משנת 1921 הצטרפה תנועת החלוץ להסתדרות הציונית העולמית והוכרה כגוף המכשיר עולים ומתיישבים בתוך התנועה הציונית. מטרותיה של תנועת החלוץ היו:

1. עלייה לארץ ישראל עפ"י צו הנהגת התנועה ועם עלייתו של החבר הוא מתחייב לחיות חיי שיוויון, שיתוף ואחריות הדדית, תוך קיום עבודת אדמה.

2. הכשרת חברים. אחר מיסודות תנועת החלוץ היה הכשרת חבריה לפני העלייה לארץ. במסגרת הכשרה זו למדו חבריה עברית וכן עבודות חקלאיות וחיזקו עצמם מבחינה אידאולוגית.

3. האידאולוגיה הציונית סוציאליסטית. תנועת החלוץ שאפה להקים בארץ ישראל חברה סוציאליסטית שעקרונותיה הם עקרונות שיוויון, חיי שיתוף ואחריות הדדית, תוך נאמנות מוחלטת לעקרונות הנהגת התנועה.

4. חלוציות. אנשי החלוץ ראו את עצמם כמובילי המחנה המובילים את עם ישראל בהקמת הבנין הלאומי. היום להם שלוש מטרות עיקריות – עלייה, התיישבות וכיבוש האדמה.


גדוד העבודה

הוקם ב- 1920 לזכרו של יוסף טרומפלדור, שנהרג זמן קצר קודם לכן. גדוד זה נקרא על שמו. מטרת גדוד העבודה היתה להגשים את מטרת הציונות על בסיס סוציאליזם והבטחת עבודה לפועלים במסגרת קבוצות קבלניות. כל זאת לנוכח מצב האבטלה הקשה ששרר בארץ ובעתיד הקבוצות הקבלניות שחיות חיי שיתוף יהפכו את כל הארץ לקומונה אחת גדולה. הם חלמו לייסד בארץ חברה ללא רכוש פרטי. אנשי גדוד העבודה עסקו בסלילת כביש צמח-טבריה וקבוצות העבודה נקראו פלוגות. מספרן נע בין 8 ל- 300 , הם חיו במחנות אוהלים ונדדו ממקום עבודה אחד למשנהו. עיקר תעסוקתם היתה בעבודות ציבוריות שיזם הממשל הבריטי (בתקופת הרברט סמואל) ובמסגרת זו עבדו בסלילת כבישים, הנחת מסילות ברזל וחציבה. אורח חייהם היה שיתופי ורווחי העבודה הופקדו בקופה משותפת. גדוד העבודה שימש גם כמסגרת לקליטת העלייה ועולים רבים הצטרפו בעת עלייתם לפלוגות העבודה. מאפייני גדוד העבודה:

1. סוציאליזם. מסגרת חיים שיתופית ושיוויונית. כל הכנסה הנובעת משכר הצטרפה לקופה המשותפת.

2. אחריות הדדית. פלוגות גדוד העבודה היו מפוזרות ברחבי הארץ מתוך מחשבה להקמה עתידית של קומונה ארצית.

3. מחנות אוהלים. חברי הפלוגות גרו במחנות אוהלים ועסקו בקבלת עבודות ציבוריות מהשלטון הבריטי ובסיום העבודה עברו עם האוהלים למקום העבודה החדש.

4. אנשי גדוד העבודה קלטו עולים והכשירו אותם לעבודות כפיים.


הישגי בנין הבית הלאומי היהודי בתחומי ההתיישבות

1. קיבוץ. בימי העלייה השנייה נוסדה קבוצה קטנה שהיתה מבוססת על קהילה קטנה שחיה באורח חיים שיוויוני. ואילו בעלייה השלישית נוסדה הקבוצה הגדולה (קיבוץ) כאשר הוגה הרעיון של הקבוצה הגדולה היה שלמה לביא שטען, כי פלוגות העבודה אינן יכולות להתקיים כקומונה ארצית ויש להקים נקודות ישוב חדשות עפ"י הדגם של הקבוצה הקטנה במסגרת גדולה יותר. לשיטתו, ההתיישבות השיתופית הקטנה שהיתה מבוססת על משק חד ענפי לא היתה מסוגלת להביא להתפתחות כלכלית חברתית של ההתיישבות ואילו הקבוצה הגדולה יכולה להבטיח עתיד כלכלי טוב יותר ולפתח חיי חברה ותרבות ראויים. בין הקיבוצים שהוקמו בעמק יזרעאל היו עין חרוד, בית אלפא ותל יוסף.

מאפייני הקיבוץ:

א. קרקע לאומית. הקיבוץ יוקם על קרקע לאומית שנרכשה בידי המוסדות הציוניים כגון קק"ל. ב. שיוויון חברתי. בקיבוץ התקיים שיוויון מוחלט בין החברים אשר התקבל בהחלטה משותפת. כל חבר חוייב לעבוד בכל עבודה שהוטלה עליו. ג. חיים משותפים. בקיבוץ לא היה רכוש פרטי. כל החברים היו שותפים מלאים ברכוש הקיבוץ. מהקופה המשותפת קיבלו החברים תקציב לפי צורכיהם וממנה קיבלו את שרותי הבריאות והחינוך. ד. עזרה הדדית. על חברי הקיבוץ היה לדאוג לחברים שנזקקו לעזרת הקבוצה וכן הופעלו שרותים משותפים לכל החברים כגון מכבסה, חדר אוכל והתקיים חינוך שיוויוני לכל. ה. משק רב ענפי מעורב. מטרת משק זה היתה לקיים חברה ללא תלות באספקה חיצונית שנועד לספק את צורכי החברים במגוון רחב של ענפים, בעיקר של חקלאות ותעשייה. ו. עבודה עצמית. העבודה בקיבוץ היתה של חברי הקיבוץ בלבד מתוך התנגדות לעבודה שכירה. ז. גודל הקיבוץ. אוכלוסיה גדולה בת מאות חברים. ח. ראייה לאומית. אנשי הקיבוץ ראו עצמם מובילי הדרך של בנין הבית הלאומי וחברים בהנהגת הישוב היהודי המתחדש.


מושב עובדים

מושב עובדים הוא יצירה של העלייה השלישית. הוגה הרעיון היה אליעזר יופה, שטען כי יש להקים צורת התיישבות בה משולבים עקרונות השיתוף הכלכליים תוך הקפדה על שמירת עצמאותו של הפרט. רעיון השיתוף הכלכלי נועד לסייע למתיישבים להפוך לאיכרים עצמאיים ובכך לחסוך באמצעי ייצור ולשווק באופן שיתופי ביתר יעילות. מושב העובדים הראשון שנוסד היה נהלל, לאחר מכן כפר יחזקאל, כפר יהשוע. מאפייני מושב העובדים:

1. קרקע לאומית. התיישבות על קרקע לאומית שנקנתה באמצעות אחד מהמוסדות הציוניים כגון קק"ל. 2. משק משפחתי עצמאי. את המשק מפעילים בני המשפחה באורח עצמאי ללא העסקת עובדים שכירים. 3. עזרה הדדית. חברי המושב חויבו לתת סיוע הדדי זה לזה בעבודות המשק בהתאם לצורך. וזאת כחיזוק לאיסור של העסקת עובדים שכירים במשק העובדים. 4. שיווק משותף. מכירת התוצרת החקלאית וקניית חומרי הייצור התבצעו במשותף על בסיס העקרון של שיתוף כלכלי.


הסתדרות העובדים הכללית

לאחר מלחמת העולם הראשונה שרר בארץ משבר כלכלי קשה ומצב זה הביא את ברל כצנלסון, איש מחנה הפועלים, שעמד בראש קבוצה שכינתה עצמה בלתי תלויים ואשר התנגדה למפלגתיות של מחנה הפועלים להקים ארגון גג לכל הפועלים שתפקידו היה לטפל טיפול כולל בעובדים לא רק בתחום של איגוד מקצועי אלא גם בנושאים כלכליים, תרבותיים וביטחוניים. בדצמבר 1920 התקיימה ועידת היסוד של ההסתדרות בה הגדירה ההסתדרות את מטרותיה שכללו:

1. הגנה על שכר הפועל ועל רמת חייו תוך מאבק מול המעסיקים למען השגת תנאים סוציאליים. 2. הקמת לשכות עבודה על מנת למצוא עבודה לפועלים ולהגן על תנאי העסקת העובד מהמעסיקים. 3. לספק תעסוקה לפועלים ע"י הרחבת היקף היצור תוך כדי פיתו ענפי עבודה שונים ופיתוח משקים חקלאיים וארגון גדודי העבודה בכל הארץ. 4. סיוע לעובדים בדיור ובנין שכונות פועלים. על מנת ליישם מדיניות זו הוקמו חברות סולל בונה ושיכון עובדים. 5. הקמת מוסדות פיננסיים שתפקידם הראשוני היה לסייע בהלוואות לפועלים ולאנשי ההתיישבות העובדת וכן הוקם בנק הפועלים ששימש כזרוע הפיננסית של ההסתדרות. הוקמה גם חברת הסנה שביטחה את הפועלים ומפעלי העובדים. 6. הקמת חברת העובדים. ההסתדרות בנתה מפעלים רבים למען יצירת מקום עבודה לפועלים. המפעלים הושתתו על עקרונות שותפות הפועלים בניהול המפעלים וברווחיהם. חברת העובדים הוקמה כמסגרת גג משותפת אשר בתוכה התאגדו המפעלים הכלכליים של ההסתדרות כגון: סולל בונה, הארגז ועוד. 7. הוקם ארגון שיווק חקלאי "תנובה" שנועד לסייע למושבי העובדים והקיבוצים בשיווק התוצרת החקלאית. 8. קופת חולים. הוקמה למטרת הקמת שרות רפואי זמין וזול לפועלים. 9. עזרה הדדית. הוקמו קרנות סיוע למובטלים ולנזקקים וכן סיוע לזקנים. 10. איגוד מקצועי. הפועלים התארגנו על-פי איגודים מקצועיים שלא על בסיס מפלגתי. 11. הקמת מוסדות חינוך. ההסתדרות הקימה זרם חינוך משלה שנקרא זרם העובדים וכלל בתי ספר. 12. ספריות והוצאת ספרים כגון עם עובד. 13. הוקמו מוסדות לאומנות כגון תאטרון האוהל. 14. ההסתדרות הקימה את אגודת הספורט הפועל בכל רחבי הארץ. 15. ההסתדרות הוציאה את עיתון הפועלים "דבר". 16. ההסתדרות העניקה חינוך והשתלמות מקצועית לפועלים ולשם כך הוקמו מוסדות שלימדו את הפועלים השכלה כללית, מקצועית וחקלאית. 17. בטחון. ההסתדרות ראתה עצמה מחוייבת לשמירת והגנת היישוב היהודי ולכן סייעה בהנהגת דוד בן-גוריון בהקמת ארגון "ההגנה".


התחום הפוליטי

אחדות העבודה. ב- 1919 נוסדה מפלגת אחדות העבודה שעם חבריה נמנו חברי מפלגת פועלי ציון ופועלים בני העלייה השלישית. אחדות העבודה היתה מפלגה סוציאליסטית ששאפה להקים בארץ ישראל חברה שיוויונית. היא ראתה עצמה מייצגת את זרם העובדים על מנת להגן על האינטרסים שלהם ושאפה לדאוג לפרנסתו של הפועל העברי ולהגן על זכויותיו.

מפלגת פועלי ארץ ישראל – מפא"י מפא"י נוסדה ב- 1930 בעקבות הסכם לאיחוד בין מלגת הפועל הצעיר למפלגת אחדות העבודה. מפא"י היתה המפלגה המרכזית של ציבור הפועלים והאידאולוגיה שלה כללה שילוב בין המאבק להקמת בית לאומי והגנה על זכויות הפועל העברי בשילוב הרעיון הסוציאליסטי דמוקרטי. מפא"י היתה מפלגה המובילה בישוב היהודי והגוף הפוליטי החשוב ביותר באותה עת.

המפלגה הרויזוניסטית

מפלגה זו הוקמה ע"י זאב ז'בוטינסקי אשר פרש בשנת 1922 ממוסדות ההנהלה הציונית כמחאה על פרסום הספר הלבן אשר פרסו הבריטים. ז'בוטינסקי היוה אופוזיציה להתנהלות ההסתדרות הציונית וב- 1925 הקים את הברית הציונית הרויזיוניסטית (צה"ר) וטענתו היתה כי המוסדות הציוניים אינם פועלים מספיק למען העלייה. הוא טען שיש לפעול בתחום הציונות המדינית והסתפקות בציונות המעשית כפי שהובילו תנועות הפועלים אינה מספקת. ז'בוטינסקי ומפלגתו שאפו להשגת רוב יהודי בארץ ופעילות ההתיישבות בה צריכה להתקיים תוך כדי שיתוף פעולה עם הבריטים. הוא שאף להקמת מדינה יהודית בשתי גדות הירדן. ז'בוטינסקי ומפלגתו היו אנטי סוציאליסטיים ובכוונתו היתה לעודד עלייה של בורגנים בעלי הון פרטי. תנועת בית"ר היתה תנועת הנוער של זרם זה.

המוסדות הלאומיים של הישוב היהודי בארץ ישראל

1. כנסת ישראל. כנסת ישראל היתה הארגון הפוליטי הכללי של הישוב היהודי בארץ ישראל. היא נוסדה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. כנסת ישראל היתה כינוי לישוב היהודי בארץ ישראל וכל יהודי שרצה יכול היה להיות חבר בה. לכנסת ישראל היו שלושה מוסדות עיקריים: א. אסיפת הנבחרים. אסיפת הנבחרים היתה אמורה להיות הגוף הפוליטי אשר ייצג את כלל הישוב היהודי בארץ ישראל על כל זרמיו, עדותיו ופלגיו הפוליטיים השונים. הוא נועד להיות הפרלמנט של הישוב וכל ארבע שנים הוא היה אמור להיבחר מחדש. ב- 1920 נערכו בחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה שנקראה גם האסיפה המייסדת. בבחירות לאסיפת הנבחרים הראשונה השתתפו למעלה מ- 20 רשימות שייצגו את כלל קשת הדעות הפוליטיות העדתיות והדתיות בארץ. הגוף המוביל היו מפלגות הפועלים. סמכויותיה של אסיפת הנבחרים היו בתחום העזרה הסוציאלית כגון איסוף תרומות לחינוך, ליתומים, לחולים וכן גביית מיסים. בעייתה של אסיפת הנבחרים היתה כי הבריטים סרבו להכיר באסיפה זו כגוף ייצוגי של כלל הישוב. באסיפה המייסדת היו 71 חברים, ברבות השנים גדל מספרם. ב. הועד הלאומי. הועד הלאומי שימש כעין ממשלה והיה גוף ביצועי מצומצם. הועד הלאומי בניגוד לאסיפת הנבחרים התכנס באופן קבוע והרכב חברי הועד היה שיקוף של יחסי הכוחות הפוליטיים באסיפת הנבחרים. הועד הלאומי אמור היה לנהל את כלל ענייני הישוב, לייצג את הישוב היהודי אל מול הבריטים ולהיות אחראי על תחומים כגון: בריאות, חינוך, תרבות, סעד וכן היה רשאי לקנות קרקעות. בעייתו של הועד הלאומי בשנות העשרים היתה כי הבריטים לא הכירו בו ובסמכותו ומנעו ממנו הטלת מיסים. הוא נותר ללא תקציב וזאת משום שהבריטים הכירו בהנהלה הציונית ובסוכנות היהודית כגופים המייצגים וזאת עפ"י טופס המנדט. חולשה נוספת לועד היתה בהיותו ארגון התנדבותי שלא תמיד יכול היה לאכוף את סמכויותיו. בשנות השלושים התחזק הועד הלאומי וזכה להכרה בריטית. חשיבותו של ועד זה היתה במאבק המתמיד שניהל לקבלת הכרה במעמד המדיני של מוסדות הישוב כמוסדות מייצגים. ג. הרבנות הראשית. תפקידה של הרבנות הראשית היה לפקח על החיים הדתיים בישוב היהודי בארץ ישראל. גוף זה זכה לעוצמה משום ששלטונות המנדט בראשות הרברט סמואל הכירו בסמכות השיפוטית של הרבנות הראשית בענייני דיני אישות (נישואין וגרושין). בראש הרבנות הראשית עמדו שני רבנים ראשיים, אשכנזי וספרדי, תוארו של הספרדי הוא "הראשון לציון". הרבנות הראשית בנות העשרים זכתה ליוקרה רבה משום שהעומדים בראשה היו דמויות חשובות ונאורות אשר תמכו בבניין הבית הלאומי ועסקו בגישור בין הציבור החילוני לדתי ואף נטלו חלק בנושאים הפוליטיים באותה עת. הרבנים הראשיים האשכנזיים היו הרב יצחק הכהן קוק והרב הרצוג והרבנים הספרדיים היו הרב יעקב מאיר והרב עוזיאל. 2. הסוכנות היהודית. הסוכנות היהודית הוקמה על-פי כתב המנדט בו נאמר בסעיף 4 כי תוקם נציגות של יהודים שתוכר כמוסד רשמי ותייעץ לממשלת המנדט בעניינים שונים כמו נושאי חברה וכלכלה הנוגעים להכשרת הארץ ולקראת הקמת הבית הלאומי וכינון שלטון עצמי יהודי. הסוכנות קמה ב- 1923 ותפקידה היה לייצג את העם היהודי בכל הקשור לארץ ישראל בנושא העלייה והקליטה, רכישת קרקעות, התיישבות, חינוך וחלוקת ההון הלאומי. ניהול המוסדות הכספיים של התנועה הציונית, חיזוק עוצמתו הצבאית של הישוב היהודי. הסוכנות פעלה בשיתוף פעולה עם הועד הלאומי שחלק ממנהיגיו היו פעילי הסוכנות היהודית. החל מ- 1923 החלו נסיונות להקים סוכנות יהודית מורחבת שבה יהיה ייצוג לארגונים הלא ציוניים. וזאת משום שארגונים אלו לא השתתפו בפעילות הלאומית מתוך התנגדות לציונות. לאחר שש שנים של ויכוח הוקמה ההסתדרות הציונית המורחבת וזאת על רקע מאורעות 1929 והיא הפכה לגוף המייצג של כלל העם היהודי. היו חברים בו ציוני ארה"ב, אשר פרשו קודם ופרישה זו פגעה כלכלית בעקבות הפסקת התרומות. הרעיון של הסוכנות המורחבת היה ליצור חזית אחידה מול ממשלת בריטניה וממשלות העולם אשר יחזקו את מעמדה המדיני הבינ"ל של הסוכנות. בשל הרכבה זכתה הסוכנות היהודית המורחבת להכרה מצד בריטניה וממשלות העולם כנציגת העולם היהודי כולו והיא שימשה הלכה למעשה כממשלה שבדרך.





המחלוקת בין מחנה הפועלים למחנה האזרחי בשאלת דמות החברה העברית הרצויה ובשאלת דרך בנין הבית הלאומי.


המפלגת הדומיננטיות בהנהגת הישוב היהודי היו מפלגות הפועלים בעיקר מפא"י אשר בראשה עמד דוד בן גוריון, לעומת המחנה האזרחי אשר ייצג את בני המעמד הבינוני והגבוה בפילוח של מקצועות כגון: סוחרים, תעשיינים וכד'. וכן ע"י המפלגה הרויזיוניסטית אשר בראשה עמד זאב ז'בוטינסקי. מחלוקת זו היתה מחלוקת אידאולוגית עמוקה שבה מחנה הפועלים שאף לדרך סוציאליסטית כאשר ההון הלאומי יושקע לטובת מטרות לאומיות. ואילו המחנה האזרחי טען שההון הפרטי הוא זה שאמור להיות מושקע למען החברה ובנין הבית הלאומי. מחנה הפועלים טען שהחברה הנבנית צריכה להיות שיתופית ושיוויונית. גולת הכותרת של חברה זו היא ההתיישבות החקלאית השיתופית, הקיבוצים והמושבים שהם חשובים יותר מההתיישבות הפרטית לבנין הארץ. ולכן יש לתת עדיפות להתיישבות החקלאית החלוצית המתיישבת על קרקע הלאום וזאת בכספי הקרנות הלאומיות אשר ברשות ההסתדרות הציונית. תנועות הפועלים התנגדו להעניק סיוע להתיישבות החקלאית הפרטית מכספים הקרנות הלאומיות. מחנה הפועלים שאף להקים חברה אשר מעניקה שרותי רווחה, סעד ובריאות כלומר חברה סוציאליסטית. מחנה הפועלים טען שמדיניות רכישת הקרקעות של ההסתדרות הציונית חייבת להתבסס רק על שיקולים של אינטרסים לאומיים לדוגמא: רכישת קרקעות באזורי ספר שאינם מתאימים בשלב זה להתפתחות בעל ערך כלכלי ולכן קניית הקרקעות חייבת להתבסס על הרעיון הלאומי ולא על שיקולים כלכליים. מחנה הפועלים הדגיש את חשיבותה של העבודה העברית ואחד מסמלי המאבק על דמות החברה הרצויה היה המאבק על עבודה עברית. הם תבעו כי על המעסיקים במשקים החקלאיים הפרטיים למסור את העבודה רק לפועלים יהודיים כי העבודה העברית היא בעלת משמעות לאומית אשר בסדר העדיפויות עולה על שיקולי רווח והפסד. מחנה הפועלים ביחס לעולים העדיף עלייה של חלוצים צעירים סוציאליסטיים כגון חברי תנועת החלוץ אשר הוכשרו לעבודת האדמה עוד בארץ מוצאם. מחנה הפועלים ראה במאבק המעמדי ובהגנה על זכויות העובדים כמטרה מרכזית. הוא נאבק על זכות הפועלים לשבות וראה בשביתה נשק לגיטימי במאבק על זכויות העובד. לעומתם, המחנה האזרחי טען שכלכלת בנין הבית הלאומי צריכה להתבסס על בעלי הון אשר דוגלים ביוזמה חופשית ואת תקציבי הקרנות הלאומיות יש להפנות גם להתיישבות חקלאית פרטית שמושבות. אנשי המחנה האזרחי התנגדו לגישה הסוציאליסטית שקובעת כי ההתיישבות החקלאית השיתופית, הקיבוצים והמושבים, הם המובילים והם טענו מנגד כי התעשייה בעיר חשובה לא פחות לבנין הארץ מההתיישבות החלוצית ולכן הם דרשו שכספי הקרנות הלאומיות יופנו באורח שווה גם לעזרת המשק הפרטי והתעשייה הפרטית. המחנה האזרחי טען כי תרומתם של חבריו העירוניים בני המעמד הבינוני כגון בעלי מלאכה, פקידים, בעלי מקצועות חופשיים ובעיקר סוחרים ותעשיינים אינם פחות חשובים מאלו של הפועלים. ולכן דרש המחנה האזרחי להפסיק להעדיף את עליית החלוצים הסוציאליסטים החקלאיים ולתת אפשרות לעלייה המונית לארץ ללא תנאי. ביחס לעבודה עברית המחלוקת היתה לא על העדפת הפועל העברי אלא על השכר הגבוה יותר שניתן לו ביחס לערבי. וכתוצאה מכך טענו אנשי המחנה האזרחי כי הם יתקשו להעסיק פועלים עבריים. המחנה האזרחי התנגד לשביתות וז'בוטינסקי טען כי יש לשלול את זכות העובדים לשביתה מהסיבה ששביתה אינה לגיטימית והיא פוגעת במאמץ העיקרי של בנין הבית הלאומי. לשיטתו, יש לקיים במקרה של סכסוך עבודה בוררות חובה שתקבע מי צודק. החלטה זו תהיה מחייבת לגבי כל הצדדים.