סיכומונה נפתח מחדש לעריכה! על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

הבדלים בין גרסאות בדף "הטלגרף"

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
 
שורה 42: שורה 42:
  
 
[[category:היסטוריה א']]
 
[[category:היסטוריה א']]
 +
[[קטגוריה:תקשורת]]

גרסה אחרונה מ־17:36, 8 באוגוסט 2006

התקשורת ארוכת הטווח אשר במשך אלפי שנים הייתה תלויה במסעותיהם האיטיים והלא אמינים של רצים ושליחים רגליים, רכובים על סוס או בספינה, עברה שינוי יסודי עם המצאת הטלגרף.

צורות פשוטות של איתות היו בשימוש זה זמן רב, אך העברת הודעות מעבר לקו הראייה לא התאפשרה עד לגילוי החשמל. הרעיון הוזכר כבר בתקופה מוקדמת, ב-1753 ע"י רופא סקוטי, צ'ארלס מוריסון, במכתב לעיתון "סקוטס מגזין".
ב-1764 בנה ג'ורג' לואי לסז' בז'נבה טלגרף חשמלי ניסיוני והפעילו תוך שימוש בתופעת החשמל הסטטי ובאלקטרוסקופ. התרחקות עלי האלקטרוסקופ סימנה הימצאות של מטען חשמל סטטי במוליך, שהיה מחובר לאלקטרוסקופ, וחוט נפרד שימש לכל אחת מאותיות הא"ב.

נפוליון בונפרטה היה הראשון שהשתמש באופן שיטתי בטלגרף, בסוף המאה ה-18. הוא נאלץ עדיין להסתמך על שיטת איתות אופטית, שהמציא הסוחר הצרפתי קלוד שאפה, כדי לקבל דו"חות מודיעין ולהעביר את פקודותיו לצבא. השיטה הזאת נקראת סמפור והיא הצורה המוקדמת ביותר של תקשורת למרחקים, חוץ מאמצעים פרימיטיביים כמו אש, עשן ותופים. הצבא הצרפתי החל להשתמש בשיטה זו החל מ-1794. המכשיר היה מורכב משתי זרועות מכניות שהמפעיל יכול להזיזן. מכשירים כאלה הוקמו על שרשרת מגדלים גבוהים בראשי גבעות בטווח ראיה זה מזה.

רק ב1816 הומצא טלגרף חד תילי (במקום חוט נפרד לכל אות חוט אחד לכולן) ע"י הבריטי פרנסיס רונלדס (Francis Ronalds). רונלדס הרכיב דסקות המונעות בעזרת מנגנון שעון בקצה התיל.

על היקפה של כל דסקה נחרטו אותיות הא"ב, וכאשר האות הרצויה הגיעה תוך סיבוב אחיד מול מחון, התחבר תיל הקישור של המשדר לאלקטרוסקופ שלו, איזו אות נמצאת באותו רגע מול המחון שלו. עשר שנים מאוחר יותר מכן בנה האמריקאי הריסון גריי דאייר (Gray Dyer ) את הטלגרף המעשי הראשון כשהוא מנצל לשם כך את התא של הוולטה (סוללה) שהומצא כמה שנים קודם לכן. תמיסה כימית שימשה לזיהוי זרם חשמלי, ע"י סידור מיוחד של בועות שנוצרו בתמיסה בעת מעבר הזרם ליד האלקטרודות. דאייר שידר הודעות לאורך 12.5 ק"מ של קו חשמלי, שהונח בלונג איילנד, ניו יורק.
כשהמעגל החשמלי נסגר דרך האדמה.

השלב האחרון בהתפתחות הטלגרף אירע ב-1831, כאשר האמריקאי גוז'ף הנרי החליף את התמיסה הכימית של דאייר בפעמון חשמלי, כשהוא מנצל את תופעות האלקטרומגנטיות שגילה ב-1819 הפיסיקאי הדני הנס כריסטיאן ארסטד. הנרי השתמש בצופן, כדי לסמן את האותיות השונות של הא"ב. שני אנגלים, ווילאם קוק וצ'ארלס וינסטון, תיכננו והתקינו את הטלגרף המסחרי הראשון בעולם שהיה מורכב ממערכת בת 5 תיילים. זוגות מתגים גרמו לכל מחון לסטות ימינה ושמאלה. הטלגרף המסחרי לראשונה נבחן בין יוסטון וקמדן טאון בקו הרכבת לונדון – בירמינגהאם, והותקנה מאוחר יותר בין פדינגטון לבין וסט דריטון לשימוש קו הרכבת שעבר במקום.


קוד מורס

עד לתקופה ההיא אימץ לעצמו כל ממציא שיטה אישית לקידוד הודעות. הממציא והצייר האמריקני סמואל מורס היה הראשון שהבין את חשיבותו של קוד אחיד (ראה נספח). מורס הדגים את הקוד שלו בשנת 1837, והקוד המשופר שלו הוא בעצם זה שאפשר את התפתחות הטלגרף החשמלי בכל העולם.

הכבל הטרנס-אטלנטי

בשנת 1854 איל הממון האמריקני סיירוס פילד (Cyrus Field), סמואל מורס ואחרים הקימו חברה כדי לקדם את הרעיון של כבל תת ימי בין ניופאונדלנד לאירלנד. הממשלות הבריטיות והאמריקניות סיפקו את הספינות, ה"אגממנון" וה"ניאגרה". הכבל, עם בידוד של יריעות ברזל מבחוץ נבנה בלונדון, ושקל טון למייל. 2500 מייל נטענו שווה בשווה על שתי הספינות, משום ששום ספינה באותו זמן לא יכלה לשאת את המשקל לבדה.
מלווות ע"י הפריגאטות (סוג של ספינה) "ליופארד" ו"סייקלופס", הספינות הגיעו בשבוע הראשון של אוגוסט לנמל ולנטיה (Valentia Harbor) שנבחר כהטרמינל האירופי.
השליחה התקבלה בלונדון וכל העיניים היו נשואות אל ולנטיה כאשר שם היו פיקניקים, סעודות וריקודים.


ב-6 באוגוסט 1857 הקצה החופי של הכבל נחת בעזרתם של חבורת מלחים אמריקנים, הספינות עזבו בבוקר שאחרי.
מצוידות במפרשים ומנוע קיטור, שיותר מאוחר שימש להנחת הכבל. התוכנית הייתה שה"ניאגרה" תניח חצי של הכבל מולנטיה לחצי הדרך, ותניח אותו בדרך שה"אגממנון" תוכל לאסוף אותו, לחברו לקבל השני ולהמשיך עד לניופאונדלנד. סיירוס פילד וסמואל מורס היו על הסיפון וגם המהנדס הראשי הבריטי, צ'ארלס ברייט. אבל 300 מייל מערבית לאירלנד הקבל נקרע, חצי מיליון דולר ירדו לטמיון, והספינות חזרו לנמל הבית.

סיירוס פילד היה צריך להשתמש בכוחו הציבורי כדי שעמיתיו המנהלים הסכימו לממן משלחת נוספת.
לאחר שהספינות תוקנו ומולאו באספקה חדשה הן הפליגו שוב מנמל בקווינסטאון באמצע יולי. ב-29 בחודש יולי, ההנחה של הכבל באמצע האוקיינוס בוצעה ושוב הספינות שטו בכיוונים שונים. ב-5 באוגוסט ה"ניאגרה" הניחה את הכבל בטריניטי ביי, ניפאונדלנד, ה"אגממנון" הגיעה לולנטיה תוך שעה. הקהל הנמרץ מיהר לתוך המים כדי לתפוס ולמשוך את הכבל לחוף. כשחוברו הכבלים, ההודעה הראשונה שנשלחה מהמרכזיה בלונדון לעמיתים בניו יורק הייתה:
"אירופה ואמריקה כעת מאוחדות ע"י טלגרפיה.
השבח לאל במרומים, באדמת שלום, רצון אלוהים כלפי האדם."


"Europe and America are united by telegraphy.
Glory to God in the highest, on earth peace, goodwill towards men".

פילד קובל בניו יורק עם זיקוקי דינור, צלצולי הפעמונים ורעמי יריות רובים. פואמות ובלדות נכתבו לכבודו והחוגגים רקדו את "פולקת הכבלים". החגיגות בניו יורק נמשכו שבועיים והגיעו לשיאן בתהלוכת לפידים ובזיקוקין שהציתו את בניין העירייה של ניו יורק ואז, חודש לאחר שהחגיגות החלו, הכבל נכשל.

ב-1864 סיירוס פילד היה בר מזל. שני משקיעים בריטיים עשירים השקיעו את הונם והציעו להשתמש ב"גרייט איסטרן", פלא הימים. גדולה פי 5 מכל ספינה ששטה אז, היא יכלה לשאת את כל הכבל החדש, שהיה אמור לשקול 7000 טונות.

2600 מייל של כבל יכול היה להיות מונח בקו מתמשך מאירלנד לניופאונדלנד. ה"גרייט איסטרן" תחת פיקודו של קפטן אנדרסון, הגיעה למפרץ פוילהאמרום, ולנטיה ביוני 1865 עם 500 קצינים ואנשים על הסיפון כולל מהנדסים. שוב היה קהל ענק מחכה לראות את המשלחת עוזבת. הצי הפליג ב- 23 ליולי, כשעל הסיפון היו וויליאם הווארד ראסל מהעיתון לונדון טיימס, כתב מלחמה ותיק, והאמן רוברט דאדלי, שביחד חיברו היסטוריה מאוירת של המשלחת. ה"גרייט איסטרן" עשתה התקדמות מהירה מערבה, המלוות שלה ה"טריבל" וה"ספינקס" מדי פעם התקשו לעמוד בקצב. הקשר עם ולנטיה היה נהדר ובמהלך הבדיקות התכופות המהנדס הבודק הודיע שהכל "או קיי" OK, מילה חדשה באוצר המילים משום שקל לשלחה בטלגרף. היו כמה בעיות שנגרמו מכשל בכבל ונחשבו לחבלה, המהנדסים נאלצו להביא את החלק של הכבל שנפל למים והרכיבו בחזרה ולהמשיך בהנחה.
בסופו של דבר הבעיה הייתה בציוד ההוצאה, אך לבסוף הבעיה גדלה להיות אסון. 600 מייל מניופאונדלנד הכבל נקרע ושקע לקרקעית האוקיינוס בעומק של 3 מייל, הוחלט לבסוף לנסות להוציא את הכבל מהמים. 3 פעמים הכבל נתפס והשתחרר שוב עד שלבסוף ה"גרייט איסטרן" פנתה לקרוקהאבן, מחוז קורק.

מבצע להעלאת הכבל יצא לדרך. הקפטנים של 4 ספינות צי מצאו את המיקום. קפטן מוריאטי, מאלבניה, מצא את הנקודה המדויקת בה הכבל נמצא. לוו לקח שעתיים להגיע לקרקעית והוחלט שכל 4 הספינות ינסו למשוך ביחד משום האורך הרב.
לקחו שבועות ו-30 ניסיונות עד שהכבל עלה. באותו זמן בולנטיה חיכו להודעה ועכשיו הודעה מגיעה, "אני מדבר דרך כבל ה-1865" 12 שנים של מאמצים הסתיימו בשביל סיירוס פילד כאשר הייאוש שלו הוכתר כהצלחה.