הצגת המקור של הדף "אלוהים מרחם על ילדי הגן / יהודה עמיחי"

*[[ספרות|לחץ כאן כדי לחזור לסיכומים בספרות]]
----

אלהים מרחם על ילדי הגן,

פחות מזה על ילדי בית הספר.

ועל הגדולים לא ירחם עוד,

ישאירם לבדם,

ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע

בחול הלוהט

כדי להגיע לתחנת האסוף

והם שותתי דם.


אולי על האוהבים באמת

יתן רחמים ויחוס ויצל

כאילן על הישן בספסל

שבשדרה הציבורית. 


אולי להם גם אנחנו נוציא 

את מטבעות החסד האחרונות

שהורישה לנו אמא,

כדי שאשרם יגן עלינו

עכשיו ובימים האחרים.

-----
נושא השיר הוא האל ורחמיו בעולם. מתוך הכותרת ניתן להסיק כי אלוהים רחמן, אך עמיחי מדגיש כי ככל שהגיל עולה, כמות הרחמים של האל פוחתת. ילדי הגן זוכים בכמות המרבית של הרחמים, ילדי בית הספר מקבלים רחמים מועטים יותר ואילו "הגדולים" לא מקבלים רחמים כלל - "לא ירחם עוד" (שתי מילות שלילה: הדגשה כפולה). 

כותרת השיר מטעה ומבלבלת אותנו. זוהי כותרת אירונית, משום כשאנו קוראים אותה היא מצביעה לכאורה על היות האל רחמן, אך כשאנו קוראים את השיר אנו מבינים שהאל אינו אל רחמן - הוא מחלק את רחמיו בצורה שרירותית ולא הגיונית. כך, האל הופך מדמות רחמנית וטובה לדמות שרירותית ורשעית.


'''בית ראשון:'''

המילה "הגדולים" אינה המילה המתאימה ביותר משום שזוהי חצי מילת סלנג, אך היות ומדובר בשירה צעירה, דבר זה מקובל. נשאלת השאלה: מי הם "הגדולים"? סביר להניח שהגדולים הם חיילים, היות ותוארו שלבי הגן ובית הספר ולאחר שתי תחנות אלו מגיע שלב השירות הצבאי. בנוסף לכך, מתוארת סצינת קרב קשה, וכן עמיחי היה איש צבא, והוא כותב מתוך חוויותיו האישיות.

שיר זה, בדומה לשירה המודרנית, מתאר את הקצב המהיר של החיים. בחיים המודרניים הכל זריז, עצבני ולחוץ ובאותה צורה התחנות השונות בחיים מתוארות בשיר במהירות, בקצרה, בלחץ ובמתח. 

סימן צורני נוסף המאפיין את השירה המודרנית הוא פסיחה (גלישה), ועיקרו בכך שהטור השירי לא חופף לטור התחבירי והמשפט גולש על שורות רבות. בבית הראשון אנו מוצאים פסיחה שנמשכת על פני שישה טורים. תפקיד הפסיחה הוא להמחיש את זחילתו המיוסרת של האדם המאבד דם בחול הלוהט בנסיון נואש להציל את חייו. על הבן אדם לעזור לעצמו, משום שאלוהים לא עוזר לו. הפסיחה היא אמצעי גרפי, צורני שנועד להמחיש את התוכן.

למרות ששירה צעירה, בדרך כלל, אינה חורזת, אנו מוצאים בשיר זה צמד חרוזים: "לבדם" ו"דם". תפקידה של החריזה הוא ליצור הרמוניה צלילית, אך החרוז חורז שתי מילים בעלות קונוטציות שליליות ביותר. כך, עמיחי מעביר את האינפורמציה הצורמת בצורה הרמונית ונעימה לאוזן; כל זאת כחלק מהאירוניה. כמו כן, שתי מילים אלו מצביעות על סיבה ותוצאה: כיוון שהגדולים נעזבו לגורלם, הם נידונים לאבד דם ולמות. 

"לזחול על ארבע":

1. ההסבר הפשוט - תיאור זחילה איטית ומיוסרת של פצוע שותת דם.

2. הרצון לשרוד מניע את האדם לנקוט בדרך מאוד עלובה על מנת להשיג רחמים מהאל - להתחנן ולהתרפס בפני האל ולזחול על ארבע בשביל הרחמים.

3. העמדת פני ילד קטן הזוחל על ארבע משום שהילדים הקטנים זוכים לרחמים של האל. 


2 ו-3 הן בעצם מניפולציות שהאדם הנטוש נאלץ לנקוט בהן כדי להשיג רחמים מהאל ולהציל את חייו. האדם נוקט במניפולציות אלה כדי להגיע יחסית בשלום ל"תחנת האסוף", שהיא תחנת הצלה. אבל תחנת אסוף יכולה להתפרש כתחנה של סוף החיים - מוות (מלשון א'''סוף'''). ואז, הסוף הוא ציני הרבה יותר. מדוע? משום שהמניפולציות לא מועילות לאדם הנטוש ע"י האל, והוא זוחל למעשה אל מותו. זהו סוף דטרמיניסטי, שמדגיש את האירוניה שעמיחי נוקט בה לכל אורך השיר.


'''בית שני:'''

הבית נפתח במילה "אולי", ובמילה זו נפתח גם הבית השלישי. אמצעי אמנותי זה מכונה "אנאפורה": חזרה על מילים זהות בראשי טורים שיריים (צמודים או לא צמודים). מול האווירה הקודרת והחשוכה של הבית הראשון, נפתח הבית השני במילה אולי שמותירה פתח לתקווה. 

מתוך הקבוצה הגדולה - "הגדולים" - שהאל לא מעניק לה מרחמיו, ייתכן שקבוצת איכות קטנה - "האוהבים באמת" - כן יזכו לרחמים. אולי לקבוצה הזו האל ייתן רחמים, יחוס ויצל (א. הצלה, ב. מתן צל) כפי שהאילן מגונן על הישן בספסל שבשדירה הציבורית. עמיחי משתמש כאן בדימוי, והוא מדמה את האל לאילן ואת האדם לחסר בית, שבאין קורת גג לראשו הוא נאלץ למצוא מיטה ארעית על הספסל הציבורי. 

הדימוי הזה נראה בהתחלה כדימוי מחמיא, אך בהמשך הוא מתברר כדימוי שלילי ואירוני: האילן מהווה פתרון לחסר הבית רק באופן חלקי. הוא מגן עליו משמש ומחום אך אינו יכול להגן עליו מפני גשם וקור. כך גם האל מגן על האוהבים באמת רק באופן חלקי. נוצרת הפחתה בדמותו של האל, ושוב הוא מתואר בצורה שלילית: לא רק שהאל לא רוצה לעזור, הוא פשוט לא יכול לעזור. אך גם האדם, המדומה להומלס, עלוב לא פחות מהאל שאמור להגן עליו. כדי שהאדם יזכה לרחמי האל הוא צריך להגיע למצב הנואש של חסר בית עלוב. 

הבית שנפתח באווירה של תקווה נהיה למאכזב: התקווה הופכת לאכזבה. בבית זה נוצר פער בין המשתמע לבין המסתבר. פער זה, שהוא פער אירוני, מאפיין את השירה הצעירה. המסקנה מבית זה היא שאפילו הטובים מכולם, האוהבים באמת, אינם מתוגמלים בצורה הוגנת ע"י האל. 


'''בית שלישי:''' 

הביטוי "מטבעות חסד" הוא מטאפורה, כיוון שמטבעות שייכים לתחום חומרי, מטריאלי ואילו חסד שייך לתחום ערכי, רוחני. משמעות המטאפורה היא הערכים הרוחניים והמעשים הטובים מבית ההורים ("שהורישה לנו אימא"), מהילדות ומהעבר. המסר של המטאפורה הוא שמשום שהאל לא מרחם על האנשים הגדולים ועל האוהבים באמת - האנשים צריכים לעשות שימוש במטבעות החסד כדי לעזור להם. בצורה זו לא יעזרו האנשים רק לאוהבים באמת, אלא גם לעצמם כי אושרם יגן על כלל בני האדם.

המטאפורה "מטבעות חסד" מחדדת את המסר הטוען כי אם בני אדם יעשו שימוש יומיומי במטבעות חסד כמו שהם עושים שימוש במטבעות כסף (המטאפורה בנויה על  דמיון צלילי בין כסף לחסד) יראה העולם טוב יותר ומלא ברחמים אנושיים. רוצה לומר, לא העושר (מטבעות כסף) נותן הגנה לאדם, אלא האושר (מטבעות חסד). 

סיום השיר הוא אופטימי ומלא תקווה. אם נשתמש "במטבעות החסד האחרונות" - זאת ההזדמנות האחרונה להשתמש בהן - הן יגנו עלינו עכשיו ובעתיד, בניגוד לאל שלא רוצה ולא יכול להגן. אם נגרום אושר לאוהבים באמת, אושרם יגן גם עלינו וכך נזכה בתקווה, באושר ובהגנה. הסיום תולה תקווה בבני האדם, ברצונם הטוב, במעשי החסד שלהם ובעזרה לזולת.

----
*[[ספרות|לחץ כאן כדי לחזור לסיכומים בספרות]]

[[קטגוריה:ספרות]]