התרומה של בנימין זאב הרצל לבנייתה ולארגונה של התנועה הציונית.

הרצל

בנימין זאב תיאודור הרצל נולד בשנת 1860 בהונגריה. משפחתתו הייתה משפחה יהודית-מתבוללת שהושפעה מרעיונות ההשכלה. בצעירותו סבר הרצל כי על היהודים להיטמע בסביבה הלא-יהודית ולהתבולל. בגיל 18 עבר עם משפחתו לווינה ושם למד משפטים, במהלך לימודיו נחשף לראשונה לגילויי האנטישמיות כאשר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה בו למד ערכה אזכרה למלחין האוסטרי ואגנר שהיה ידוע בהשקפותיו האנטישמיות. האזכרה הפכה להיות הפגנה אנטישמית בה קראו קריאות כנגד יהודים. הרצל לא נכח באזכרה אך לאחר שנודע לו על התרחשות זו, הוא החליט לעזוב את אגודת הסטודנטים. לאחר סיום לימודיו, עבד הרצל ככתב בעיתון "נויה-פריה-פרסה" ובשנת 1891, כחלק מעבודתו, מונה הרצל לכתב העיתון בפריז. בתקופת שהותו בפריז הוא נתקל בגילויי אנטישמיות נוספים והמרכזי שבהם הוא משפט דרייפוס.

משפט דרייפוס

דרייפוס היה קצין יהודי בצבא הצרפתי, בשנת 1894 הואשם בריגול לטובת גרמניה ובמשפטו הוא נמצא אשם ונידון למאסר עולם. משפטו גרר האשמות כלפי כל היהודים וערר קריאות אנטישמיות רבות - היהודים כולם הואשמו בחוסר נאמנות כלפי צרפת. בשל לחץ ציבורי חזק נערך לדרייפוס משפט חוזר ובמשפט הוא יצא אשם בשנית אך מעצרו קוצר, ולאחר מכן הוא גם קיבל חנינה. אולם דרייפוס התעקש למשפט נוסף ובשנת 1904 זוכה מכל אשמה. גילויי האנטישמיות שאליהם נחשף הרצל גרמו לו להבין כי האמנסיפציה לא תפתור את בעיית היהודים וכל זמן שהיהודים יחיו ביו לא-יהודים, תתעורר כלפיהם שנאה. הפיתרון היחיד לבעיית היהודים (האנטישמיות) הוא מדינה משלהם.

מדינת היהודים

בשנת 1895 פירסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים". הספר תורגם לשפות רבות והגיע ליהודים רבים באירופה. בספר העלה הרצל את בעיית היהודים כפי שהוא רואה אותה והציע פיתרון מעשי לבעיה זו.
בעיית היהודים לדעת הרצל היא האנטישמיות, אשר תוסיף ותתקיים בכל מקום שבו ישבו יהודים בין לא-יהודים. גם אם היהודים יהגרו למקום חדש בו אין כעת אנטישמיות, עם הזמן עקב הצלחתם ועקב המפגש בין החברה היהודית לחברה שמסביבה, תתעורר האנטישמיות. גם האמנסיפציה לא פתרה את בעיית היהודים אלא החמירה אותה בעקבות המפגש שנוצר בין יהודים לגויים. הפיתרון אותו הציע הרצל בסיפרו היה הקמת מדינה ליהודים. המדינה תקום במקום כולשהוא ולווא דווקא בארץ ישראל (בספרו הוא העלה גם את האפשרות של ארגנטינה). התרבות במדינה תהיה תרבות אירופאית והשפה המדוברת תהיה השפה הגרמנית. החידוש בספר זה היה שהרצל הציע גם דרך מעשית לפיתרון בעית היהודים:
1. השגת צ'ארטר (אישור בינלאומי המאפשר ליהודים לעלות ולהתיישב בא"י) ממדינות העולם - המדינות יסכימו של שטח כולשהוא שאליו יעברו היהודים ובו יקימו מדינה ריבונית.
2. יוקמו 2 גופים שתפקידם יהיה להוציא את הרעיון אל הפועל:

• אגודת היהודים - תפקידה יהיה להשיג צ'ארטר מראשי מדינות אירופה, להפיץ את הרעיון הציוני בקרב כמה שיותר יהודים באירופה ולהשיג מידע על השטח בו עתידה לקום המדינה היהודית.
  
• החברה היהודית - הגוף שתפקידו יהיה העברת רכוש היהודים למדינה החדשה ואירגון הסביב הכלכלי בארץ.

קונגרס באזל

קונגרס באזל נפתח בטקס חגיגי ב-29 באוגוסט 1897 בעיר באזל שבשוויץ. הקונגרס התקיים באולם הקונצרטים של העיר, נמשך כשלושה ימים ונכחו בו כ-250 משתתפים. הרצל ביקש מנציגי הקהילות היהודיות להגיע לקונגרס בבגדים הולמים כדי לשוות לאירוע אופי חשוב. כמו כן הוא גם הזמין את חבריו העיתונאים על מנת שייסקרו את האירוע. הרצל החליט להעלות להצעה רק נושאים שסביבם היה קונצנזוס (הסכמה) כדי למנוע פילוג בקרב משתתפי הקונגרס. בסופו של דבר הצביעו משתתפי הקונגרס בעד כמה החלטות המכונות "תוכנית באזל".

מטרות הכינוס

1. השגת תמיכת יהודי אירופה ברעיון הציוני
   
2. השגת הכרה של מדינות אירופה בהרצל כנציג רשמי של היהודים
   
3. איחוד של הפלגים השונים בחברה היהודית סביב הציונות
   

תוכנית באזל

1. מטרת התנועה הציונית היא הקמת מקלט בטוח לעם היהודי בארץ ישראל
2. יישוב הארץ ע"י חקלאים, תעשיינים ובעלי מלאכה יהודים שיקימו את הבסיס הכלכלי בארץ ולאחריהם ייעלו יתר היהודים.
3. יש לפעול למען חיזוק הזהות הציונית של יהודי אירופה.
4. יש להקים מוסדות ואירגונים שתפקידם יהיה להוציא את תוכנית באזל אל הפועל.

מוסדות ואירגונים

1. ההסתדרות הציונית = הגוף המארגן של התנועה הציוניות. החברים בו שילמו דמי חבר קבועים לנועה הציונית.
2. הקונגרס הציוני = הגוף שקיבל החלטות בתנועה הציונית. התכנס כל שנה כדי לקבל החלטות.
3. הוועד הפועל = גוף שתפקידו היה להוציא לפועל את החלטות הקונגרס.
4. קק"ל = הגוף האחראי על רכישת אדמות בא"י והכשרתן להתיישבות.
5. בנק אוצר ההתיישבות = הגוף המממן של התנועה הציונית.

הפעילות הדיפלומטית של הרצל

במסגרת פעילותיו הדיפלומטיות של הרצל בניסיון להשיג צ'ארטר, הוא נפגש עם כמה מנהיגים של המעצמות הגדולות בעולם - גרמניה, בריטניה והאימפריה העות'מאנית.

• המשא ומתן עם האימפריה העות'מאנית: הרצל נפגש עם הקיסר העות'מאני עבד אל חמיד בנסיונו להשיג צ'ארטר ולעלות לא"י. בתקופה זו העות'מאנים הם אלו ששלטו בא"י והרצל נימק את בקשתו בכמה נימוקים. ראשית, הרצל מסביר לקיסר שרק טוב ייצא מעליית יהודים לא"י ושהקיסר יוכל להפיק תועלת רבה מעלייה זו. היהודים יהיו מסוגלים לפתח את האימפריה העותמאית מבחינה כלכלית, תרבותית וגם חברתית, ובנוסף מציע הרצל לפרוע את חובות האימפריה העותמאית בעזרת הונם של יהודים עשירים (הברון רוטשילד למשל). בסופו של דבר המסע ומתן עם האימפריה העות'מאנית נכשל משום שהקיסר הסכים שהיהודים יתיישבו בכל מקום באימפריה חוץ מאשר בארץ ישראל.
  
• המשא ומתן עם גרמניה: בעבר גרמניה והאימפריה העות'מאנית היו קרובים, והרצל סבר שאם יצליח לשכנע את גרמניה שתעניק לו צ'ארטר, אז הם יעזרו להרצל לשכנע את המעצמה העות'מאנית. במסעו הדיפלומטי נפגש הרצל עם הנציג הגרמני הקיסר וילהלם ה-2. הרצל נימק את בקשתו בכך שברגע שהיהודים יהגרו לא"י, בעיית האנטישמיות בגרמניה תיפסק ובנוסף לכך, היהודים יפיצו את התרבות הגרמנית במזרח התיכון. המשא ומתן עם גרמניה נכשל משום שוילהלם ה-2 הציע להרצל להתיישב בשטחי אל עריש במקום בא"י והרצל סירב.
  
• המשא ומתן עם בריטניה (1902) : בבריטניה הוקמה וועדה שדנה בסוגיה האם לאפשר ליהודים להקים לעצמם בית מולדת או לא. הרצל הגיע ודיבר בפני הוועדה על מנת שיאפשרו לו להשיג צ'ארטר ולהתחיל בעלייה. הוא נימק את בקשתו בכך שאם הבריטים יאפשרו ליהודים לעלות לא"י אז הם לא יצטרכו לחשוש מהגירה המונית של יהודים לבריטניה וכמו כן גם לא מאנטישמיות - משום שכאשר לא יהיו יהודים, גם לא תהיה אנטישמיות. הוודעה לא קיבלה את הצעתו של הרצל אך לאחר מכן צ'מברלין, שר המושבות הבריטי, חזר בו מהחלטתו והציע להרצל את אוגנדה. בקונגרס ה-6 בבאזל העלה הרצל את הצעה אוגנדה שעוררה סערה רבה בקרב משתתפי הקונגרס אך בסופו של דבר לא יצאה לפועל עקב מותו של הרצל ב-1904 והסוגייה בעניין האם לשלוח משלחת שתבדוק את השטח באוגנדה נשארה לא פתורה.

הצעת אוגנדה

בקונגרס הציוני ה-6 שהתקיים בבאזל הגיע הרצל עם הצעה שקיבל מהבריטים - להתיישב באוגנדה. ההצבעה עצמה הייתה בעד או נגד לשלוח משלחת שתבדוק את השטח באוגנדה. ההצעה עוררה כעס רב בקרב משתתפי הקונגרס וגרמה לאחד המשברים הגדולים ביותר בתנועה הציונית. המתנגדים להצעה נימקו את דעתם בכך:
1. הצעת אוגנדה נוגדת את המטרה העיקרית שנקבעה בתוכנית באזל בקונגרס הציוני הראשון ולפיה התנועה הציונית פועלת על מנת להקים בית מולדת ליהודים בא"י.
2. התיישבות זמנית באוגנדה תגזול לחינם כסף ומשאבים מיותרים מהתנועה הציונית.
3. וויתור זמני על א"י הוא ויתור לתמיד והיהודים שישתקעו באוגנדה לא ירצו לעלות אח"כ לא"י.
התומכים בהצעה נימקו את דעתם בכך:
1. הרצל לא הצליח להשיג צ'ארטר ועל כן יש לקבל את ההצעה מבריטניה ולעבור לאוגנדה.
2. האנטישמיות המתגברת (פוגרום קישנייב - 1903) עוררה בהלה ודאגה גדולה ליהודי מזרח אירופה והתומכים בהצעה אמרו שצרי לעבור לאוגנדה על מנ תלעזור להם, ולו אפילו בקצת, להתמודד עם האנטישמיות.
3. היהודים יכולים לרכוש באוגנדה ניסיון התישבותי וחקלאי וכאשר יעלו לא"י, הם כבר יהיו מיומנים בעבודתם. בסופו של דבר הסוגייה בעד או נגד לשלוח משלחת שתבדוק את השטח באוגנדה נשארה לא פתורה עקב מותו של הרצל בשנת 1904.