ההפוגה הראשונה וקרבות עשרת הימים

ההפוגה הראשונה מה- 11 ביוני עד 9 ביולי 1948

לקראת תום חודש מיום הפלישה הערבית לא"י נזקקו שני הצדדים להפסקה בכדי לארגן את צבאותיהם. ב10 ביוני כפתה מועצת הבטחון של האו"ם על שני הצדדים להפסיק את הלחימה ולא יוטלו על הצדדים סנקציות. שני הצדדים נעתרו לבקשה ולמחרת היום נכנסה לתוקפה הפוגה בת ארבעה שבועות.

לפי תנאי ההפוגה אסור היה לכל אחד מהצדדים לעשות צעדים שיעניקו לו יתרון צבאי כלשהו, אך המפקדה הישראלית ניצלה את ההפוגה הראשונה להתארגנות מחדש, הבאת אנשים מהמחנות בקפריסין וגיוסם לצה"ל (גח"ל – גיוס חוץ לארץ) וכן גיוס מתנדבים (מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ)והבאת משלוחי נשק, דלק ומטוסים דרך האוויר והים מצ'כוסלובקיה, רומניה, בולגריה ויוגוסלביה. כמו כן הבריטים ניסו להעביר לידי הערבים את המאחזים האחרונים שנותרו ברשותם, אך משקיפי האו"ם מנעו מהם מלבצע זאת.

ניסיונות להסדר מדיני

הרוזן השבדי פולקה ברנדוט מונה כמתווך מטעם האו"ם לנסות ולהגיע להפסקת אש בין הצדדים. יחד עמו הגיע ארצה עוזרו האמריקאי ד"ר ראלף באנץ עם צוות משקיפים של האו"ם. ברנדוט ראה בתוכנית החלוקה משגה שגרם לשפיכות דמים ושאף להגיע לפתרון אלטרנטיבי שהיה מבוסס על המצב הקיים, ב28 ליוני, בתום שבועיים של הפוגה הציע הרוזן תוכנית שעל-פיה המדינה היהודית בא"י תקום לאורך מישור החוף והגליל, ואילו הנגב שע"פ תוכנית החלוקה היה אמור להיות שייך למדינה היהודית, "יקרע" ממנה וביחד עם ירושליים ויועבר לרשות המדינה הערבית שתקום בחסות השלטון האשמי בירדן.

פרשת "אָלְטַלֶנַה"

במהלך ההפוגה הראשונה התרחשה אחת הפרשיות הטרגיות בתולדות הישוב.

האונייה אלטלנה של ארגון האצ"ל יצאה מצרפת ועליה 900 עולים, וכן כלי נשק ותחמושת. כשנודע דבר בואה דרשה הממשלה מהאצ"ל להעמיד את האונייה לרשות הממשלה. האצ"ל סרב והתנה תנאים למסירת האונייה. הממשלה עמדה בתוקף על מסירת האונייה וריכזה כוח כדי למנוע מהאצ"ל להשתלט עליה:

" אין שום מדינה יכולה לסבול, שאנשים פרטיים או ארגון פרטי יכניסו לארץ, בלי רשות הממשלה, אפילו את הכמות הקטנה ביותר של נשק, לא כל שכן כמויות גדולות של רובים, מקלעים ותחמושת"

האוניה הגיעה ב-20 ביוני לחוף כפר וִיתְקִין(ליד נתניה) ופעולות האיבה בין צדדים החלו, בלילה חמקה האוניה והגיעה לחופי תל-אביב ואנשי אצ"ל החלו לזרום לחוף, תגבורת הוזעקה מצה"ל ובמהלך הקרב נפלו קורבנות, פגז פגע בבטן האונייה והאונייה טבעה.

לאחר הפרשה פוזר מטה האצ"ל ובוטל ההסכם לפיו הצטרפו אנשי האצ"ל לצה"ל בגדודים משלהם והם גוייסו כבודדים ליחידות צה"ל השונות והתמזגו במסגרת הכללית.

כשתמה ההפוגה, ניסה ברנדוט להאריכה את ההפוגה, אך ללא הצלחה והקרבות התחדשו.

קרבות עשרת הימים 9 ביולי עד 19 ביולי 1948

עם סיומה של ההפוגה הראשונה החליט הפקוד העליון של צה"ל להתרכז בשתי נקודות מרכזיות: האחת בחזית הצפון מול ראש הגשר הסורי במשמר הירדן ומול נצרת והכפרים סביב לה שם התמקם "צבא ההצלה" של קאוקג'י. השנייה בחזית המרכז לשם כיבוש לוד רמלה והכפרים בסביבה ובכך להרחיב ולבסס את השליטה בפרוזדור ירושלים ולמנוע את התחברות הלגיון הירדני עם הצבא המצרי בשפלה. כמו כן תוכננו מספר התקפות נגד המצרים בדרום. לשם ביצוע התוכנית הוכנו שלושה מבצעים: ברוש, דקל ודני.

מבצע "ברוש"

המטרה: עקירת הסורים מגזרת משמר הירדן, כדי למנוע השתלטות סורית על הכביש הראשי ראש-פינה – מטולה ובכך לבתר את הגליל המזרחי ולכבוש אותו.

במסגרת התוכנית תוכנן להשתלט על מספר משלטים בעבר הירדן המזרחי, בעורף הסורים לכתר אותם ולגרום לכניעתם. המבצע לא השיג את מטרתו עקב יוזמה מקבילה של הסורים, אך הצליח לשבש את התוכנית הסורית ולמנוע את ההתקפה על אצבע הגליל.

מבצע "דקל"

מטרת המבצע הייתה לכבוש את מוצבי האויב ברכסי הגליל המערבי והתחתון.

במהלך המבצע עליו פקד חיים לסקוב, נכבשו הכפרים: כפר יאסיף, אבו סנאן ותל-כיסאן.

לאורך כל המבצע לא הבחין קאוקג'י בנעשה ורק לקראת סיומה של ההתקפה עלה בידיו לשגר מספר כוחות משוריינים בכדי לעכב את כוחות צה"ל. קאוקג'י עצמו נמלט מאיזור הקרבות .

מבצע "דני" – לרל"ר (לוד, רמלה, לטרון, רמאללה)

• המבצע נקרא על שמו של מפקד הל"ה, דני מס.

מטרות המבצע היו:

1. להסיר את האיום מעל תל-אביב: הערבים שלטו על יהודייה ועל שדה התעופה לוד והאיום על תל-אביב ופתח תקווה היה מוחשי.

2. כבוש לטרון מידי הלגיון הירדני והשתלטות על הדרך לירושלים.

3. כבוש רמאללה.

בשלב הראשון כותרו הערים לוד ורמלה בתנועת מלקחיים, והופצצו מן האוויר כשיחידות של משוריינים פרצו לעיר לוד. החלה מנוסת בהלה של תושבי לו כשאליהם מצטרפים תושבי רמלה שנכנעה. במהלך הקרב נכבש שדה התעופה לוד והכפרים הערביים בסביבה. המסגרת המבצע כבש גדוד של "אלכסנדרוני" את מגדל אפק מידי הכוחות העראקים, יומיים לאחר מכן כבש הגדוד את ראש העין. הכבוש העביר לידינו את השליטה על מקורות הירקון שמהם סופקו מים לירושלים.

המשימה של כבוש לטרון לא הושגה. במסגרת מבצע דני בוצעו שני ניסיונות נוספים לכבוש את לטרון הראשון על-ידי גדוד "הראל" ב-16 ביולי והשני על-ידי גדוד של "יפתח" שיצא בליווי זחל"מים וטנק מסוג קרומוול אל בשני המקרים לא הצליחו לכבוש את המוצב שנשאר בידי הלגיון עד מלחמת ששת הימים.

המשימה לכבוש רמאללה בוטלה מאחר והוחלט לצמצם את היקף המבצע ולהתרכז בדרך תל-אביב-לטרון-ירושלים.

חזית הדרום

במסגרת התוכניות שהוכנו לקרבות עשרת הימים הוחלט בחזית הדרום לבצע רק תפקידי בלימה, כשהתוכניות ההתקפיות היו בצפון ובמרכז.

ערב כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף השתלטו המצרים על משטרת עירק סוידאן ועל אף ההתחייבות לאפשר מעבר שיירות בתקופת ההפוגה הם סרבו לעשות זאת. לפני תום ההפוגה תקפו המצרים את משלטי הצומת והשתלטו על כאוכאבה, חוליקאת ומשלט 113. בכך השיגו שליטה עלהצומת והחלו להתקיף את נגבה. בתגובה הכין צה"ל את מבצע "אנפאר" (אנטי פארוק) במגמה להשתלט על משטרת עירק סוידאן ולפרוץ את הדרך לנגב. יחידת "גבעתי" כבשה את משלט אבדיס ואת הכפר עירק סוידאן אך הניסיון לכבוש את המשטרה נכשל. הישוב כפר דרום נותק ומאחר ולא ניתן היה להעביר לו סיוע נתנה הוראה לפנותו וכשהגיעו אליו המצרים היה הישוב ריק. ניסיונם של המצרים לכבוש את נגבה ובארות יצחק נכשל , אך הדרך לנגב נותרה חסומה.

סיכום קרבות עשרת הימים

בפרק הזמן שכונה "קרבות עשרת הימים" תקפו כוחות צה"ל בשלוש חזיתות בגליל ובמרכז לשם שחרור שטחים ובדרום כדי לסכל יוצמת מצרים ולהבטיח מסדרון אל הנגב הנצור.

בחזית הצפון ובמרכז הושגו הישגים חשובים שהגדילו את שטחה של מדינת ישראל: נצרת וסביבותיה נכבשו, לוד ורמלה וסביבתם נכבשו והובטח מסדרון בדרך לירושלים עוקף לטרון, שלא הצליחו לכבוש. בדרום נבלמה ההתקפה המצרית, אך הדרך לנגב נותרה חסומה.

בהיבט הארגוני-צבאי השכיל צה"ל והקים מפקדות מאוחדות על החטיבות שאפשרו הוצאתם לפועל של מבצעים כגון מבצע דני. כמו כן במהלך ההפוגה ובמהלך קרבות עשרת הימים החל צה"ל לארגן את חילותיו(חיל הים,חיל האוויר,חיל המודיעין וכו') והפך מארגון מיליציוני לצבא סדיר וחזק.

---

ראה גם

• ההפוגה הראשונה וקרבות עשרת הימים,בוויקיפדיה העברית.